לשאוף לנשוף

לפני המון שנים הייתה לי תיאוריה לפיה מערכות יחסים תמיד מאוזנות
בצורה מושלמת. שימו לב – זה לא אומר שמערכות יחסים הן מושלמות, אלא שהן מאוזנות
בצורה מושלמת. דוגמה? אורי המניאק, שבמשך שנים היה סמל לכל מה שרע ואפל בעולמי
הזעיר, לא באמת מניאק. אני ליהקתי אותו לתפקיד הזה. מסיבותיו התאים לו להיות שם
וכך זה נמשך שנים ארוכות ורעילות, לשמחת כל הצדדים הנוגעים בדבר.

מערכת היחסים שהכריחה אותי לשבור את הדפוס הזה הייתה מערכת היחסים עם
א' – שהוציאה משנינו כאלה כמויות של סחלה שמביכות אותי עד היום. שם כבר הבנתי (לא
ממש הבנתי, זה לא שהמוח שלי עבד, אבל תמיד היה לי בסיס די חזק של שמירה עצמית,
למרות הכול) שיכול להיות שאני הולכת בדרך שהנזק הרגשי שלה יהיה גדול מדי וחתכתי.
לגמרי. לשמחתי אני טובה בחיתוכים חדים.

אחריו הגיע א' המהמם, שעד היום נחשב לאחת המתנות הטובות ביותר שהחיים
נתנו לי – ודברים התחילו להסתדר. א' המהמם תמיד האמין בי הרבה יותר מכפי
שהאמנתי בעצמי, ולאט לאט התחלתי טיפה, טיפונת, ממש בקטנה, לראות את עצמי דרך המבט
שלו.

אחר כך השינוי הגדול.

אז התברר שלמרות שמישהו פעם אמר לי שיש לי עקומת למידה של ברוקולי, אני
כן לומדת. למדתי מתי מנסים להקטין אותי. למדתי שמי שמנסה להקטין אותי עושה את זה
מתוך הפחדים והצרכים שלו. למדתי שמי שאני באמת מוצאת חן בעיניו יחייך בשמחה כשאני
גדלה ומתחזקת. למדתי מתי לרסן את הילדה בת השש שמנהלת אותי רגשית ולהגיד לה,
"בובי, בואי נרגיע, תני לי להשתלט פה לרגע על העניינים." למדתי מתי
לאפשר לה שליטה מלאה – כי גם לעלבון ולכאב שלה יש מקום ולפעמים היא מרשה לעצמה
לעשות דברים שאני הרציונלית לא מעלה בדעתי לעשות. בימים האחרונים נתתי לה להשתולל
כרצונה, מסתבר שהיא יודעת בדיוק מה היא רוצה. סבבה.

השבוע שחררתי שלושה אנשים. אחד התחיל להחמיץ וחשוב לי לשמור אותו בתור
זיכרון טוב. אחד פגע בי (או נפגעתי ממנו, סמנטיקה, תמיד סמנטיקה) ולא באתי לכאן
להיפגע. אחד ניסה להקטין אותי ושם אני בועטת הכי חזק. גם אם רואה צל הרים כהרים,
גם אם זה לגמרי בראש שלי, אף אחד לא יקטין אותי שוב.

עכשיו? אולי יש סיכוי למשהו יותר... עמוק. אולי. נראה. מקווה שכן. חיים על פני השטח הם חיים של פחד, ולא בשביל זה קיבלתי את הסיבוב היחיד שלי
פה. לעומק יש מחיר? אשלם אותו. יכאב? אתגבר.