לשאוף לנשוף

היום דיברתי עם מ' על איזו כותבת. 

"אני לא אוהב אותה, היא פחדנית."

מאז השבוע שעבר אני חושבת המון על פחד ואומץ. זה קרה אחרי שהפסיכו אמרה שאני מאוד אמיצה. וכאן טליה הייתה אומרת, "אמא, אומץ זו מילה נרדפת לטיפשות." (הילדה שלי עד אחרון התלתלים שלה, כפרה עליה)

אני לא חושבת שאני אמיצה ואני לא אומרת את זה בשביל הליטוף בראש. 

המנגנון פשוט: קודם כל אני צריכה לדעת. יש אנשים שמעדיפים לא לדעת. מבחינתי אי ידיעה היא בלתי נסבלת (והנה אנחנו נפרדים לשלום מזוגיות במודל של don't ask don't tell, כוסומו) אחרי שאני יודעת, אני יכולה לפעול. לא לדעת זו לא אופציה, לא לפעול זו לא אופציה. זה אומץ? אין לי מושג, זו אני.

המקום שזה עולה בו הכי הרבה זו הבחירה שלי להקים את המשפחה הזאת. אבל האמת היא שללכת להיכנס להריון לבד דרש ממני הרבה פחות אומץ מאשר לחכות בסבלנות למישהו שיגיע. שנייה, בעצם זה לא אומץ, זו אמונה, והאמונה שלי בגורמים חיצוניים תמיד לוקה בחסר. ידעתי שיש לי תמיכה חזקה מהבית, ידעתי שאני עומדת להיות אמא די טובה, ידעתי שחלון ההזדמנויות מאוד מצומצם. כל זה התנקז להחלטה. 

גם השינוי המקצועי היה מאותו מקום - ידעתי שאני לא יכולה להמשיך עם משכורת העולב מהתרגום והכתוביות, ידעתי שיש לי גב כלכלי שיחזיק אותי בתקופת הלימודים, ואיכשהו ידעתי שאני אוהב את זה. החלטה. 

מאז השיחה עם מ' אני תוהה אם הכתיבה שלי אמיצה או פחדנית. איך בעצם קובעים? אני יכולה לדעת מתי מישהו אחר כותב בחוסר אומץ, "זה" פשוט לא קורה. לא נוצר חיבור רגשי בכלל. זה יכול להיות נעים, אסתטי, עם ניצוצות של הומור ותחכום, אבל זה עקר. שנייה, אני צריכה לחשוב על זה. כתיבה שנוגעת היא כתיבה אמיצה? אני כותבת כדי לגעת? כן. גם. ככה אני מתקשרת את עצמי לעולם. זה יכול להיות בפוסט של 500 מילה או בצוויץ של 140 תווים (עדיין מורדת ב-280) אבל אני זקוקה לקשר הזה. זקוקה באמת. אני צריכה קהל שיראה אותי ויגיד שאני מהממת איך שאני. הזדקקות היא אומץ או חולשה? והודאה בהזדקקות?