לשאוף לנשוף

בשבוע שעבר מישהו אמר לי "שחררת את קסנטי עם סכין בין השיניים." זה עדיין מצחיק אותי. מי שמכיר את קסנטי יודע למה. מי שלא, לא נורא. 

אין הרבה ביטויים שאני מתעבת
יותר מאשר "לדייק את זה  ". 

"צריך לדייק את הכתיבה."

"צריך לדייק את הרצונות."

"צריך לדייק את הכוס של האמא
שלך." 

זה כל כך עילג ועלוב, אבל בימים האחרונים אני מגלה שאני מתדייקת לי יותר ויותר. 

כשהתחילה ההתעוררות חשבתי שאני יודעת מה אני רוצה. ומה שחשבתי שאני רוצה זה בערך מה שהכרתי, בהתאמה למגבלות המציאות - אהבה, מונוגמיה, בלי מגורים משותפים, כי זה משהו שמעולם לא התאים לי, בלי להתאחד למשפחה אחת גדולה. יש לי משפחה משלי.

גם סוג הגברים שמוצא חן בעיניי מאוד ספציפי - מה שבאמת מדליק אותי זה המפגש עם ברק וכישרון (לא בטוח שיש לי מה לתרום שם, אבל היי, זה מה שעושה לי את זה, ואני חמודה, לפעמים זה מספיק) אבל
עכשיו זה לא לגמרי מספיק. רוצה עוד. אני רוצה בית רגשי, כי בלי זה אני קצת הולכת לאיבוד - מישהו שיהיה חשוב לי במיוחד ואני לו אבל שהבית יהיה מספיק מאוורר. מצד שני, אני קנאית מאוד, אז ללמוד להתמודד עם קנאה, או למצוא איזו נוסחה שתאפשר לי לתפקד.

אני רוצה גם לשחק במגרש משחקים מיני עם כל מיני חברים
חדשים וישנים. בתקופה האחרונה נפגשתי עם כמה אנשים נבחרים מהעבר ונדהמתי מהכיף והנינוחות שבזה, גם עם כמה חדשים, ושם הכיף בהתרגשות ובחידוש. אני ממש לא רוצה לוותר על זה. ולא על זה. ולא על זה. בקיצור, אני בשלב האגוצנטרי שלי. בגיל 46. תמיד ידעתי שאני לייט בלומר, אבל זה באמת כבר שיא. כבוד.