לשאוף לנשוף

המסיבה הייתה אמורה להתחיל בחמש, הם התחילו לזלוג פנימה ברבע ל... ראשון הגיע ל'. "ניסיתי למשוך אותו," התנצלה האמא, "אבל הוא לא הסכים להישאר יותר בבית." ל' הגיע אליי כמה ימים אחרי תחילת השנה. בימים הראשונים הוא רק בכה ובכה ובכה. היום בשבתות הוא דורש שייקחו אותו לגן כי בבית משעמם נורא. 

אחריו הגיעה ד', היא רצה לחבק אותי, נרגשת כולה. גם הימים הראשונים שלה היו קשים, עד שלמדה לסמוך עלינו. וכך הם נכנסו, ילדים והורים, ילדים והורים. עמדתי שם ונזכרתי איך בשנה שעברה בכלל לא ידעתי אם הגן ייפתח. ההורים היו מתקשרים אליי מוטרדים, "אבל המבנה עוד לא גמור, את בטוחה שזה יהיה מוכן?" בביטחון שלא היה לי הבטחתי שכן, ברור.
קיבלנו מפתח ב-29.8. הסייעות קרעו את עצמן וב-1.9 עמד שם גן. 
עוד דבר שהיה בגן זו גננת עם דלקת איומה בעין, שהתפתחה עקב אלרגיה חריפה לסינטומיצין. ההורים המסכנים השאירו את הילדים עם מישהי שאינם מכירים וגם נראית זוועה. עדיין לא מבינה איך הם הסכימו בכלל. 

כמה ימים אחר כך אסיפת הורים ראשונה, שם הם נאלצו להתחיל לעכל אותי - למה אני מצפה ולאן אני רוצה להגיע. מה חשוב לי ומה לא (חשוב: אם ילד מקבל מכה שחבר ייתן לו יד ויעזור לו לשטוף את הפצע. הרבה פחות חשוב: לזהות ספרות עד 5). איך יראו מסיבות יום ההולדת - צנועות. קצרות. איך יראו קבלות השבת - צנועות, קצרות, בלי חלוקת מתנות. איך יראו המתנות לחגים - דברים שהילדים עצמם יכינו. אחרי ההלם הראשוני הם קיבלו אותי בהבנה. 

הימים הראשונים היו מלאי בכי ונהי. שלושתנו התרוצצנו, חיבקנו, נישקנו, ניחמנו, הבטחנו שאבא ואמא עוד מעט חוזרים, ניהלנו שיחות שלמות עם ילדים שלא הבינו מילה בעברית, ובין לבין התחלנו להנחיל את החוקים שבלעדיהם מפעל כזה לא יכול לתפקד. 

עשרה חודשים קדימה, הם כל כך גדולים ויפים ואני כל כך מכירה אותם. אני יודעת מי  צריך ללכת הצידה להירגע, ומי מהם צריך חיבוק גדול. מי צריכה רק מחמאות, כי גערות משיגות ההפך, ומי צריך להרגיש שאני מחזיקה חזק חזק במושכות. מהעבודות של מי אני צריכה להתפעל עד כלות, כי עצם זה שניגש ליצור זה כבר נס ולמי אני יכולה להגיד - את יכולה יותר טוב. לכי, תעשי יותר טוב ותחזרי. מי אוהב שמנגבים לו עם מגבון ומי עם נייר. יש ילדים שהתחוללו אתם ממש ניסים וילדים שרק התקדמו, קצת או הרבה, בהתאם לאיך שהיו בהתחלה. 

המסיבה עברה יפה. בשנה הבאה רובם ממשיכים אתי ואני כבר מחכה לזה בקוצר רוח - לראות איך הם הופכים מפעוטות לילדים. איך הם לומדים לשבת ולהקשיב לסיפור,  לזהות אותיות, לשחק בחרוזי מילים, חשבון. השנה הבאה תהיה שנה של יותר למידה. את הבסיס הנחנו, עכשיו הגיע הזמן לעוף. 

עוד שבוע חופש, שבו אוכל לאגור כוחות, ולחזור לילדי הלב שלי בהתרגשות ושקיקה.