לשאוף לנשוף

והיום, לכבוד החתונה של ורדי, העיצוב ישתנה.

בראשית הייתה להבה.

קבוצה בשם הפורום הישראלי החליטה ליצור סדרת מפגשים בין בני נוער אמריקאיים וישראלים, שיסתובבו ברחבי הארץ שבועיים, ומי יודע, אולי בעתיד אחד מהאמריקאים יהפוך לסנאטור, אחד הישראלים יהפוך למנכ"ל של חברה ציבורית, וכשהם יפגשו יהיו להם זיכרונות משותפים, מה שיקל על יחסי ישראל ארה"ב.

נציגי הפורום הסתובבו ברחבי הארץ, וחיפשו ילדים שיוכלו להצטרף לתכנית, אפילו לעיר הפעוטה שלי הם הגיעו ובחרו כמה בני נוער. ההשתתפות עלתה 300$, וההורים שלי, שאז לא היה להם הרבה כסף, החליטו שהעניין מספיק חשוב כדי לעשות קווץ' רציני בתקציב המשפחתי, ולשלוח את הילדה לשם, שתכיר אנשים אחרים קצת. 

למעשה קרה מה שתמיד קורה כששמים בלי השגחה אנשים שנמצאים בין כיתה י' לי"ב: היינו שם כמה מאות בני נוער שעשינו סיגריות כאילו אין הורים, והתמזמטו בכל מקום אפשרי. הכרתי שם את ערן, שבמשך שנים אחר כך היה ידיד ומאהב, את אבישי שהיה חבר שלי במשך חמש שנים מצוינות, ואת ורדי.

בהתחלה היא מצאה חן בעיני כי היא נורא יפה, בקסם המוזר הזה שאנשים יפים מהלכים עלי, וגם כי היא הייתה חברה של אורי, שאמנם אז עוד לא ידעתי להגדיר את העניין במילים, אבל היה אחד הבנים הסקסיים ביותר שהכרתי. אחר כך נהיינו חברות טובות, באינטנסיביות של גיל 18, עם התכתבויות (ממש, במכתבים בתוך מעטפות שעליהן בול) וביקורים אחת אצל השניה בסופי שבוע.

יש בורדי כמה וכמה דברים שאני מאוד אוהבת, והראשון שבהם הוא האהבה העצמית שלה. לא במובן האגואיסטי של המילה, במובן הנכון. היא הבחורה היחידה שאני מכירה שגם כשהיא לבד מבשלת לעצמה ועורכת לעצמה שולחן נאה לפני האוכל, כל הבתים שלה היו תמיד מופת של, נו, ביתיות אמיתית, ויש בה ליבה גדולה של שמחת חיים ואופטימיות, מדבקת. יש לה יכולת מדהימה לאהוב ולסלוח, גם למי שלא מגיע לו שיסלחו לו ואם היו עוד כמה אנשים טובים כמוה, הכל היה נראה אחרת.

אני תמיד תוהה מה גורם לאנשים מסוימים לתפוס מקום כלשהו בחיים שלי, מי הלך, מי נשאר, למה? ורדי נמצאת שם מאז שהייתי בת שבע עשרה וחצי. לא, לא ברצף. כשהייתי עם אבישי התנתקנו, כשעברתי לתל אביב חזרנו להיות בקשר, כשהשתגעתי התנתקנו שוב, הייתי בחתונה הראשונה שלה, ואחר כך התנתקנו, היא עברה לכוכב הנשואים, מקום שנשואים מבלים בו רק עם אנשים כמותם.

שנתיים לאחר מכן היא התגרשה, כי הבינה שנסעה לכוכב הנשואים עם האיש הלא נכון, ושוב חזרנו להיות אייטם.

אחר כך היא הכירה את אלכס, ואני הכרתי את משמו, אבל הפעם, בזכות פלאי האינטרנט, היה מאוד קל להיות בקשר. כשהיא טסה לפריז שמחתי בשבילה נורא, גם בגלל פריז, וגם בגלל האהבה שהיא מצאה. כשנפרדתי ממשמו נסעתי אליהם, להתנחם, זה לא ממש הצליח, אבל הימים אתה היו הימים הראשונים ללא בכי וכדורי הרגעה, וגם הצלחתי לאכול. אני לא חושבת שמישהי אחרת הייתה מסוגלת לאותה נדיבות, להחזיק בבית במשך שבוע וקצת מישהי שבורה, שלא ממש רוצה לדבר או לתור את פלאיה של פריז, ועדיין להיות נחמדה ולעודד.

ועכשיו? בשעה הזו היא כנראה נשואה שוב, בקפריסין, בחתונה כמו שאני מאחלת לעצמי, עם מישהו שהאהבה ביניהם היא כמו שאני רוצה בשבילי, רק היא ואהובה, ואני שמחה, כי האהבה שהיא מצאה הגיעה לאנשים הנכונים ביותר, כי הם גורמים אושר גדול אחד לשני, כי מגיע להם, לגמרי.

מזל טוב בייבי, אני אוהבת.