תיבת הדואר שלי בג'ימייל מלאה תמונות של תינוקים, לכולן יש אחיינים חדשים, או ילדים חדשים. כשהם ממש קטנים יש להם מבט בוהה כזה, כחול, לא ממוקד, ועווית קטנה, שיכולה להיות חיוך, ואולי לא. זה מדהים אותי כל פעם מחדש, אנשים קטנטנים ומושלמים לגמרי, במשקל של שלושה ארבעה ק"ג, איך בשלושה ארבעה ק"ג נכנס הכול בצורה כל כך מוצלחת?
אחר כך הם מקבלים את העיניים של עצמם, ומחליטים מתי הם רוצים לחייך ומתי לא, ואז מצחיק לראות חבורה של נשים משתטה לגמרי כדי להעלות חיוך על פניו של גברבר בן ארבעה חודשים. יש להם חוש הומור נורא ירוד, לקטנים האלה, אותה בדיחה עובדת עליהם שוב ושוב ושוב, הם קהל קל, וגם די שבוי, אם נמאס להם הם לא יכולים לקום וללכת, מקסימום לפרוץ בבכי.
אני מנסה לדמיין את עצמי, רגע אחד טרוטת עיניים ומחפשת את הטלפון של סוכנות האימוץ הקרובה למקום מגוריי, וממש שנייה לאחר מכן נמסה כי אותו יצורון שלפני שנייה לא הבנתי איך הגיע לחיי, ולמה, מחייך, וזה נראה לי אבסורדי לגמרי, ועדיין מפחיד עד מוות, אבל פחות.
אה, אחי הבלונדיני סיפר לי שיש תקנה חדשה של משרד התחבורה: מסמנים מכוניות של נהגים גרועים וגסי רוח בסרטים כתומים.
אותי זה די הצחיק, מה שפחות הצחיק אותי, זה שלשניה ורבע חשבתי לשים סרט כחול, ואז החלטתי שעדיף שלא, כי באשקלון זה עלול לגרום לכך שיפגעו לי במכונית. מרגיז אותי שאני שייכת לצד שפוחד, אז זה לא כזה חשוב, אבל עדיין מרגיז.
בערב הלכתי עם הוריי לשתות קפה, ב"יד-מרדכי", למי שלא יודע, זה בערך שבע דקות מהגבול, בצומת עמדו שתי ארוכות חצאית, וחילקו סרטים כתומים. אימא שלי סירבה, בחן, והנערה הסתכלה עליה ושאלה, "אבל למה?", "כי אנחנו בעד ההתנתקות", עניתי, והיא הסתכלה עליי, לא ממש מצליחה לקלוט שיש אנשים שאשכרה בעד זה. הכי קל, לא? לחלק את העולם לבועות ולא לדעת שיש בועות אחרות. לזכור שיש עוד בועות, שלא יתפוצצו לי בפנים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
