כשהייתי ממש קטנה נכרתה לה הרגל, זה מן טקס מעבר כזה של נשים במשפחתי, מכל מני סיבות שונות ומשונות, הן נוטות לאבד רגליים. שלה נכרתה בגלל תאונה. בימי כיפור הייתי הולכת אליה ברגל, והיינו מבלות את החג ביחד, עד תקיעת השופר, אז כל המשפחה הייתה מתכנסת, והיינו אוכלים את הגפילטע, והעוף, ואיזשהו מתכון שהיא הייתה מגלה איפשהו.
כשמדברים על "מטריארכיה", מתכוונים לנשים כמוה. ג'ינג'ית עם אף מעוקל, שרדתה ביד רמה בבעלה ושלחה גרורות לילדיה. מתכונים היא נתנה תמיד בצורה לא מדויקת, כדי שאף אחת אחרת לא תוכל לעשות את עוגת הפסח עם התותים או את הפיצות והאמפנדס הקטנות כמוה.
כשהייתי מתכרבלת אתה במיטה היא הייתה מספרת לי את כיפה אדומה, והיפיפייה הנרדמת, ומרשה לי לחטט בקופסת הכפתורים המגניבה בארון. היא גם עשתה את הוורניקס הכי טעימים בעולם, ועליהם בצל מטוגן וקצת שמנת חמוצה... כל פעם היא הייתה שואלת, "אריאליטה, מה את רוצה לאכול?", ואני תמיד עניתי, "וורניקס". "זה המון עבודה!", היא הייתה רוטנת, ומכינה בכל זאת.
כשהיא יצאה לפנסיה, בגיל מאוחר למדי, היא התמנתה לנשיאת הקהילה הארגנטינאית כאן, והוכיחה שכוחה ורודנותה עדיין במותניה, כיאה וכיאות.
ואז המחלה התחילה לקחת אותה. בהתחלה לא ממש הרגשנו. כאן מילה שבורחת, שם רגע של אי זיהוי שהיא הצליחה להסוות במיומנות, איזה בלבול קטן אך סביר לגילה. זה הלך והחמיר, והיא הלכה ונעלמה בתוך עצמה. נסיגות לילדות, חוסר יכולת לזהות, מילים שנעלמו ולא חזרו. האחים שלי ואני עשינו הסכם מרובע, שאנחנו לא ניתן אחד לשני להגיע למצב כזה. אני מקווה שלא נצטרך, ושאם נצטרך, נעמוד בזה.
אתמול היא התקשתה לנשום, לקחנו אותה לבית-חולים. היא אפילו לא התעוררה, לא באמבולנס, לא בבית-חולים, ולא כשהרופאה צעקה את שמה. כשהיא בדקה לה דופק היא אפילו לא טרחה לסגור את הוילון, וכשהיא הלכה, היא לא כיסתה אותה. אבא שלי כיסה אותה, ואני רציתי להגיד לה, "את יודעת, פעם היא רדתה בכל השבט ביד רמה, ועשתה את הוורניקס הכי טעימים בעולם", אבל מה היא מבינה, הרופאה הזו.
למרבה האירוניה, המחלקה הגריאטרית, שבה היא מאושפזת עכשיו, הייתה פעם מחלקת יולדות, שם נולדתי.
אהמ, חברים, כנראה לא הבהרתי את עצמי נכון: האישה עדיין בחיים (נגיד, הקליפה שלה עדיין בחיים) אז תודה על התנחומים, אבל זה קצת מוקדם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
