לשאוף לנשוף

התואר הראשון שלי,

שנעשה בחיפה המעטירה,

כשהייתי צעירה ויפה, 

הוא בסוציולוגיה ומדעי המדינה.

(אני שולחת את ידי בשירה!)

אחד הדברים החמודים במדעי החברה הוא שהם נורא מנסים להיות מדע. למרבה הצער, זה מביא לכך שלכבוד הראייה המדעית, לומדים שם דברים מחרידים, כמו סטטיסטיקה ושיטות מחקר. מכיוון שמדעי החברה עוסקים בתחומים שלכולנו יש דעות מוצקות למדי לגביהם, אחד הדברים שנישא שם על נס הוא "מניעת הטייה מחקרית". השכם והערב מסבירים לנו שהדבר היחיד שמותר שתהיה לגביו הטייה מחקרית הוא בחירת מושא המחקר, כי רצוי שנחקור דברים שבאמת מעניינים אותנו, אבל שמעבר לזה, עלינו להקפיד על אובייקטיביות, בלה בלה בלה.

עוד דבר חשוב שלמדנו, הוא להיות כל הזמן מודעים להטיות שלנו. אם לא, חוסר המודעות הוא זה שיפגע בשיפוט.

בתגובות לפוסט הזה, של הדיאבלוגים, נזרקה לחלל האוויר המילה אובייקטיביות כאילו שאובייקטיביות היא איזשהו ערך מקודש. כבר את אביך ואת אמך, לא תנאף, והיה אובייקטיבי.

כאן, מעל בימה צנועה זו שניתנה לי, אני רוצה להכריז בעוז: הלאה האובייקטיביות! אם תתנו לי לשפוט סכסכוך בין שני כושים בסוואנה בגלל עז שאבדה, סביר להניח שאז, אולי, אני אצליח להיות אובייקטיבית, בהנחה שאני לא אראה תמונות של הכושים, כי אז אני כבר יודעת שאנחנו, שאני, נוטים באופן אוטומטי להיות לטובת אנשים יפים יותר. זו הטיה שאני מודעת אליה, ולכן יכולה להיזהר ממנה.

בכל מקרה אחר, אובייקטיביות היא משהו שמאוד ראוי לשאוף אליו, אבל צריך לדעת שהיא מחוץ לטווח הרגשות שלנו. אני יודעת שאני תמיד אהיה לטובת האנשים שאני אוהבת, ואז מחבבת, ואז מוצאים חן בעיניי. אני מודעת להטיה הזו, ובזכות המודעות הזו, מסוגלת לפעול לפעמים באובייקטיביות. דווקא מי שלא מודע להטיות הטבעיות האלה, או מתעלם מהן, מאבד לגמרי את היכולת להתנאות בתכונה הזו.

אחד האזורים הנפלאים בהם מותר לנו להשתחרר לגמרי מכבלי האובייקטיביות, הגילוי הנאות ושאר הדברים האלה, הוא כאן, באינטרנט בכלל ובבלוגיה בפרט. אני כותבת כאן רק על דברים שמעניינים אותי באופן אישי, וזה מה שכולנו עושים כאן. אני לא מחויבת לתת כאן זכות תגובה או זכות ביטוי למה שלא מוצא חן בעיניי, כי פה זה התחום שלי. לא מקסים?