כיסופים
יש לו צלקת בכף היד. יד שמאל. נמשכת מסוף האגודל, עד פרק היד. דקיקה, ישרה לגמרי, כאילו מישהו חרט אותה בסרגל.
"ממה זה?"
"לא זוכר, בטח עוד אחת מהפעמים שנחתכתי כשהייתי קטן".
כל פעם שאני רואה את הצלקת הזו, כיסופים עולים בי, גלים גלים, רוצה להחזיק לו את היד, ללטף אותה בעדינות, עם האגודל (האצבע שהפכה אותנו לקופי על) שלי, ללמוד את ההרגשה, לשאול אותו אם מגע הליטוף שונה, האם הרקמה הצלקתית עוותה לו את התחושה, ואחר כך לעבור עליה עם הלשון, להטמיע את ההרגשה של הצלקת ההיא, הדקיקה, בתוכי.
שובע
אתמול אכלתי לבד פיצה שלמה. אמנם רק בינונית של דומינוס, אבל לגמרי לבד. הייתי באמת רעבה כבר, רעב מהסוג שהופך אותי לנפיצה, שאם לא יסגר מהר, יכול לגרום לי להתחיל לבכות. השליח צלצל, פתחתי הדלת, השארתי רק שמונה שקלים טיפ, אבל התנצלתי עמוקות, ואז העברתי את עצמי סדנאת מנהיגות קטנה.
פתחתי אותה, פיזרתי את התבלין התמוה, והסתכלתי עליה, כל כך מקסימה ומגרה, אננס וחזה אווז (בני זונות, לא פלא שהם פושטים רגל עם כמות התוספות הפתטית שהם שנים), והיה לה ריח מעולה, שהרעב הפך לעוד יותר מעולה, ורק ישבתי והסתכלתי עליה, תהיתי כמה זמן אני אוכל להתאפק. עכשיו שאני חושבת על זה, עשיתי מלחמת עיניים עם פיצה.
הפיצה ניצחה אחרי דקה וחצי, ואז הסתערתי עליה בבולמוס, מהר מהר, בלי ללעוס כמעט. אני לא חושבת שהרגשתי את הטעם של שתי הפרוסות הראשונות, ורק בשלישית כבר יכלתי לאכול טיפה יותר בנחת. ברביעית עוד הייתי קצת רעבה, ואת שאר הארבע נשנשתי, סתם כי הן היו שם. אחר כך התקלחתי במים רותחים, וישבתי לנוח.
לפעמים צריכה כל כך מעט כדי להיות מאושרת לגמרי.
תודה
פעם קסיוס כתב, שהוא מואר בקרניים של אנשים אחרים, ככה אני מרגישה בזמן האחרון (אני שונאת שאנשים מנסחים את המחשבות שלי יותר יפה מכפי שאני יכולה). אלו ששם כבר שנים, ואלה שהתקבצו להם לאחרונה, הם סביבי, ואני יודעת שהם אוהבים, ותוהה, הם יודעים שגם אני אוהבת? הם יודעים שאני אסירת תודה, והמון פעמים שואלת את עצמי, "במה זכיתי? האם אני ראויה?", וגאה, כל כך גאה שהם חברים שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
