מי שמסתכל על התמונה כאן בראש הבלוג, ובצד, איפה שיש לינק, "תמונה" אולי לא יכול לדעת שיש כאן רצף טריטוריאלי – אחד בעורף והשני בעצם הזנב. הם גם השניים האחרונים שעשיתי, ומכאן הדמיון הגדול ביניהם, יפה בעיני השילוב הזה, של הלוטוס בגווני הכחול והטרייבלים העוטפים אותו. לאחרונה התחיל לרוץ לי רעיון של עוד אחד, באמצע. באמצע הגב, ממש על עמוד השדרה, אותו רעיון, לוטוס בגוונים כחולים, וטרייבלים סימטריים, שיצרו מעוין. בינתיים אני לא עושה עם זה כלום, אולי אני לא אעשה, אולי כן, אלו החלטות ספונטניות בדרך כלל.
אבל כנראה בגלל שאני מדמיינת את זה כל כך הרבה, חלמתי שמישהו עושה לי עוד אחד. בחלום, עם המקעקע סגרתי על סימנית סינית בעורף, מתחת לקיים, ואחרי הכאב אני ניגשת למראה, מצפה לרגע האורגזמי הזה, שבו, בין הדם והנפיחות אני רואה ששוב שיניתי את הגוף לתמיד, ורואה שם איזה משהו עלוב, בגוני אדום וירוק, עם ורד וסכין, שיא הקיטש הקעקועי.
אסור לעשות אמבטיות, לטבול במים (מקלחות מותר) אחרי קעקועים, או לגרד אותם, צריך לחכות שבוע עד שהעור יתחלף, והם באמת יהפכו לחלק אינטגרלי ממני. בחלום רצתי למקלחת ושפשפתי בכוח, להרחיק מעצמי את הדבר הזה, זה לא מה שרציתי, לא כזה צריך היה להיות עלי לתמיד.
בבוקר התעוררתי במועקה נוראית, ולא זכרתי למה, רק במקלחת, כשראיתי במטושטש (אני פשוט לא מתקלחת עם משקפיים) את השלושה שאני יכולה לראות נזכרתי בזוועה, ושלחתי יד מגששת לעורף, לוודא שלא נוסף שם שום דבר מתועב. היה בסדר.
כשיצאתי לעבודה הלך מולי ילד, בן 10, או 11, שמנמן, במכנסי ג'ינס עם הדפס, חולצה מכופתרת, תכולה, עם דוגמא באדום, משקפי שמש חתוליים, ושיער מסודר בקוצים, הוא פסע בהליכה מאגניבה כזו, כמו הכושים ב- MTV, משהו איטי, מהדס, תנועות ידיים כאילו יש לו כל כך הרבה שרירים, שהוא לא מסוגל לקרב אותן לגוף. כשהוצאתי את המכונית מהחניה הוא היה צריך לזוז כדי לאפשר לה לעבור, ופתאום כל ההליכה המדוגמת התבלבלה לו, ולשנייה הוא היה שוב באמת ילד בן 10 או 11. חייכתי לעצמי, ונורא רציתי להגיד לו – "מותק, אין סיכוי שמי שכל כך מתאמץ להיות קול יהיה כזה, זה בא מבפנים, עזוב אותך משטויות, תירגע". אני מקווה שהוא יצליח ללמוד להיות קול, אני עדיין מנסה.
ראיתי סרט ממתק, נו, זה עם יו גרנט, קולין פירת' ואלה, היה מאוד סוכרתי, מאוד. אף אחד מהמקורבים לי לא רצה ללכת, אז היום סחבתי את המלכה האם ואת אבא. אבא שנא כל רגע, המלכה האם ואני התמוגגנו, בייחוד משרשרת ההאפי-אנדס בסוף. אני חושבת שאחד הדברים הכי מקסימים שאפשר לעשות בשביל מישהו אהוב הוא ללכת אתו לסרט שמראש יודעים שהוא בכלל לא הסגנון האהוב עלי.
ולקינוח, עוד קצרצר של משפחת אדמס:
הטלפון מצלצל, אין לי מושג מי השעה, אבל מאוחר, כי הלכתי למיטה בשתיים, וכבר הייתי שקועה בשינה עמוקה. התעלמתי, הרי אם מישהו מת, כבר יודיעו לי בבוקר, לא? כמה דקות אחר כך אני שומעת את הג'ינג'י מבעד לחלון: "שלומית, קומי, אין לי מפתח", קיללתי אותו במרץ, הבאתי לו מפתח לבית, ונבחתי שישים לי אותו על החלון.
בבוקר שאלתי אותו, "מותק, אתה לא מתבייש להעיר את אחותך הקשישה?", והוא, בחיוך, "אבל היית כבר ערה",
"איך הייתי ערה?"
"נו, הטלפון העיר אותך".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
