לאור דרישת הקהל, וכי זה באמת יותר מעניין מפורצים עלובים - שימותו בקבר השחור של נאצר, אמן - אני אכתוב על ההרצאה שהייתי בה אתמול. יש לי ניסיון טוב עם ההרצאות של בית אריאלה. לפני כמה שנים עשיתי קורס בפילוסופיה של הרוע, בהנחייתו של אביעד קליינברג, שהיה מסעיר ממש.
סדרת ההרצות נקראת "מג'יימס בונד ועד הארי פוטר", והיא תדון בתרבות פופולארית: ספרי מתח, פנטזיה, מאפיה, פשע, כאלה. לפי הדף שקיבלתי נראה שיהיה מצוין, יהיו אחלה מרצים, ויראו קטעים מסרטים. שווה לאללה.
ההרצאה של אתמול הייתה הרצאת מבוא, שבה דנו בסוגייה האם בכלל יש דבר כזה, תרבות גבוהה ותרבות נמוכה. את המבוא העביר דוד גורביץ. אני לא כל כך אוהבת אותו, הוא מאוד פוסט מודרניסט \ דה-סטורקטורליסט \ רלטיוויסט (מחק את המיותר, לדעתי, את שלושתם ראוי למחוק) מגמה תרבותית שאני סולדת ממנה סלידה עזה. זה קצת הפחיד אותי, כבר ראיתי את עצמי עומדת מול סדרת מרצים שמסבירים לי בתוקף שפטריק קים זה ההמלט של ימינו וכאלה, אבל למרבה המזל, זה ממש לא היה כך.
ראשון הדוברים היה דב אלפון, שעלה לבימה בגולף שחור ונראה כמו אינטלקטואל צרפתי תקני, tres מרשים (לא, בנות, אין תמונות, תרגיעו, הוא לא כוכב רוק!), ודיבר על הדילמה של מו"ל שאמור לקבוע מה להוציא לאור, ולפי איזה קריטריונים. הוא אמר שיש עכשיו תחושה שיותר מדי ספרים לא ראויים רואים אור, ושהגיע הזמן להפעיל מסננות קשוחות יותר. הוא אמר שיכול להיות שהם צודקים, אבל שמצד שני, אין לנו מושג מה מהדברים שיוצאים היום יחשב לתרבות גבוהה בעוד 150 שנה. כדוגמה הוא הביא את הסיפור של אלכסנדר דיומא (האב):
אלכסנדר דיומא היה מחזאי שכתב כל מני מחזות קומיים, ודי הצליח, עד שהפסיק להצליח, ומכיוון שהיו לו שבע מאהבות ואישה, הוא ממש היה צריך כסף. בעל עיתון פנה אליו והציע לו רעיון מהפכני: לפרסם בעיתון סדרה בהמשכים - 300 מילה ביום, שיהיו מספיק מותחות כדי שהקוראים יקנו את העיתון גם למחרת. דיומא חשב שזה רעיון ממש מטופש, אבל הוא באמת היה צריך כסף, לכן הסכים לעסקה המבזה הזו. הוא ברח לכפר, וישב לכתוב. בבוקר כתב זבלון בהמשכים, ובערב עוד ספר שהוא כתב רק בשביל הכסף. הספר של הבוקר היה שלושת המוסקיטרים, והספר של הערב היה הרוזן ממונטה כריסטו. בלילה הוא כתב איזהשהו ספר בשביל הנשמה, שהיה אמור להיות הספר שיכניס אותו אל הנצח. אין לי מושג איך הספר הזה נקרא.
בעצם, המסקנה מההרצאה של אלפון הייתה שאפילו הכותב לא תמיד יודע שהוא עובד ברגעים אלה על היצירה שתכניס אותו לפנתיאון, ויש דברים שרק הזמן יוכל לקבוע את ערכם. בגלל זה, לדבריו, הוצאות אמורות להוציא ספרים מעניינים, ולתת לטעם של הקהל ולזמן להגיד את דברו.
מרצה שני: קרלו שטרנגר. שטרנגר, גבר גבוה, קירח ומרשים (בשביל כל אלה שהעדיפו לעשות יוגה במקום לבוא אתי), שכתב את הספר "העצמי כפרויקט עיצוב), התחיל את ההרצאה שלו בדוגמה על איזה מחזאי עלום שם, שרק רצה שהרבה אנשים יביאו למחזות שלו, ולהרוויח מזה כסף, נו, שייקספיר הזה.
שטרנברג בא בגישה אחרת: הוא מאמין באדיקות בקיומה של תרבות גבוהה ותרבות נמוכה, וכועס כעס גדול על האקדמיה שמרוב רצון להיות PC מבטלת את קיומו של קאנון שנכתב על ידי dead white men. הוא אומר שהיום יעדיפו ללמד באוניברסיטאות ספרים של סופר ניגרי עלום על פני ספרים של איזשהו גבר לבן מת.
הוא נתלה בספרו של אלן בלום "דלדולה של הרוח האמריקאית" כדוגמה לאינטלקטואל שלא פחד לקום ולצעוק שהמלך עירום, ומה שנראה כמו זבל, ומריח כמו זבל, הוא כנראה זבל. שטרנגר (בקולו העמוק, גגגררר) אמר שאחד הדברים שהכי מפחידים אותו זה שההבחנה בין אמנות טובה לגרועה תיעלם בתוך ים קבלת השונה והאחר, ושהדרך היחידה למנוע את זה היא אם אנשים יחזירו לעצמם את האומץ לקבוע שיש הבדלי איכות, למרות שזה לא נחשב מנומס. המחיר האינטלקטואלי, האנושי והתרבותי של הויתור על ההבדל בין תרבות גבוהה ונמוכה גדול מדי.
מרצה שלישית: נעה מנהיים.
מנהיים חובבת מד"ב ידועה, באה דווקא להגן על התרבות הנמוכה. היא סיפרה שהיא לא מזמן קראה ספר נפלא של סופר בשם ג'ונתן לתם, שיצא ב"עם עובד", ובכריכה הפנימית היה כתוב שזה הספר הראשון שלו שתורגם לעברית. זה נשמע לה מוזר, ואכן, בספרייה שלה היה ספר קודם שלו, רק שזה היה ספר מד"ב, לכן כנראה אנשי "עם עובד" חשבו שלא ראוי להתייחס אליו.
לטענתה, ההפרדה בין תרבות גבוהה ונמוכה מלאכותית לגמרי, והיא אומרת שמה שג'קסון עשה עכשיו עם קינג קונג זהה למה שפייר מנארד של בורחס עשה (הוא כתב מחדש את דון קישוט), אבל אצל בורחס זה נחשב רעיון גאוני, ואצל ג'קסון זו גחמה של בימאי עם תקציב גבוה מדי.
עוד טענה שלה היא שז'אנרים אהובים ונחותים נוטים להיכנס בדלת האחורית של הקאנון: נגיד, אופיר טושה גופלה ומאיה ערד כתבו ספרים שהם בערך מד"ב (על טושה גופלה שמעתי רק ביקורות רעות, אבל ניחא), וזכו להכרה תרבותית, בעצם, ז'אנרים מפלרטטים זה עם זה, וכל ההבדל בין גבוה ונמוך מלאכותי.
אוף, די, מספיק להיום.
בשבוע הבא: ג'יימס בונד!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
