לשאוף לנשוף

פעם היה לי חבר מקעקע, אייל. הוא עשה לי את הדרקון המתוק בשכמה השמאלית. תמיד הוא אמר, "אני היחיד שיהיה חרות עליך לתמיד", מסכן, לא ידע שאת השכמה של עצמי אני בקושי רואה. למקעקעים יש תמיד גרופיס' כאלה, כל מני ילדים אבודים שמסתופפים סביבם, משל היכולת לחרות על העור (ובצורה לא מאוד איכותית, במקרה של אייל) מקנה יכולות מיוחדות. הגרופי של אייל היה אריאל, אז הוא היה בן 17, פאק, אהמ, היום הוא בן..לא, אני לא רוצה לחשוב על זה. ילד יפיפה, רזה, גבוה, שער ארוך שחור, מראה של לורנס איש ערב. לא היה לי אתו כלום, זה היה בתקופה בה הרעיון לשכב עם מישהו צעיר ממני נראה היה לי מופרך ומגונה בו זמנית. הוא היה מאוד מבריק, ואהב לקרוא. פעם הוא הביא לי את הספר הזה, ואמר, "אריאלה, את חייבת לקרוא את זה! תמותי עליו", ואני בבוז עניתי, "אריאל, נראה לי שאני אקרא פנטזיה?". משום מה הסכמתי, התאהבתי, ומעולם לא החזרתי לאריאל את הספר, טפי עלי.

"שמה היה פיפין גלדריאל מונצ'יילד. היא זכתה בשמות אלה בטקס הענקת שמות בעמק מלא בוץ, שהכיל שלוש כבשים חולות ומספר אוהלי פלסטיק דולפים. אמה בחרה בעמק הוולשי פנטי-אי-גידריל כמקום האידיאלי לחזרה לטבע. (ששה חודשים מאוחר יותר, שבורה מהגשם, היתושים, הגברים, הכבשים שהתעקשו ללעוס את האוהלים, שאכלו בין היתר את כל מאגר המריחואנה של הקבוצה ואת המיניבוס הישן שלהם, הבינה לפתע אמה של פפר שכל ההיסטוריה האנושית היא נסיון מתמשך להתרחק ככל האפשר מהטבע. היא חזרה להוריה המופתעים בטאדפילד, קנתה חזיה, ונרשמה ללימודי סוציולוגיה באנחת הקלה)".

בשורות טובות - ניל גאימן וטרי פראצ'ט

צ'ופסטיק - הבית שלך כל כך ריק בלעדיך.