מוזר, כולה מילואים, נו, מה נהייה? שבועיים, וגם השאיר לי את הדירה, באחלה מקום בתל-אביב, וגם קנה לי קפה, ותה, וקורנפלקס, ועוגיות וחטיפים, שיהיו לי, ועשה לי יוזר במחשב (טוב, זה כי הוא יודע שאני חטטנית בלתי נלאית). אז עכשיו אני בדירה, באחלה מקום בתל-אביב, מתגעגעת. כל הזמן מסתובבת וחושבת איך יהיה שמייח כשהוא יחזור כבר, ואיך אני אקנה לו עציץ של רקפות, או פרחי לילך, כי עציץ זה הרבה יותר שווה מסתם זר, וגם, נו, לא מסתדר לי שבחורה מביאה לבחור פרחים.
אני קצת פתטית. כשהייתי ממש תינוקת, אבל ממש, והיינו צריכים לישון בבתים של קרובי משפחה או משהו, אמא שלי הייתה שמה לידי כותנת לילה שלה, שהיא לבשה כבר כמה לילות, כדי שלא יהיה לי ריח של זרות באף. אז עכשיו סידרתי את החולצה שהוא ישן אתה לידי, ואין ריח של זרות, סתם של געגוע.
מעטה הציניות כל-כך דק. אני הרי רק מחכה להזדמנות לפשוט אותו. וככה, בשכלתנות, אני אומרת, "חברות היא זמנית", "היו לך כבר חברים טובים לפניו, נו?", "הרי שניכם דראמה קווינס, בקרוב תריבו שוב ושוב תצטרכי ללכת לקאנוסה כדי לבקש מחילה", ופאק, יש לי אחלה דירה להיות בה, שנייה מכל מקום, אבל הייתי מחזירה לו את המפתחות בשמחה, רק שלא ילך לשבועיים.
היום הוא אמר שכנראה מסוכן שם, אמרתי לו שיחליט – "או שאני מתגעגעת או שאני דואגת, אין לי סבלנות להרגיש שני דברים!" החלטנו שמתגעגעת.
ואם הוא היה כאן, הייתי כותבת את זה? זין בעין הייתי כותבת את זה, הייתי רובצת על הספה, קוראת ספר ואומרת לו שיפסיק לעשות סיפור מכל דבר.
צ'ופסטיק – חומוס בלעדיך זה בכלל לא טעים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
