אל צ'אלו, התעוררתי הבוקר מבועתת, בעד זה שהיה לי סיוט. בסיוטי סיפרתי ממש כאן, בבלוג, שמרוב געגועים לצ'ופסטיק אני מסתובבת ומרחרחת את בגדיו הלא מכובסים. מייד נשמתי לרווחה, ממש כמו שנושמים אחרי שמתעוררים מסיוט, וניגשתי לבלוג, לבדוק מה קורה כאן.
כמה נדהמתי לגלות, שאשכרה, מישהו נכנס לי לבלוג וכתב איזה קיטש סנטימנטלי, משהו על חומוס, חולצות, בברר....הזוועה, הזוועה... מייד חבטתי את ראשי בפינת השולחן, ושאלתי את עצמי, "א. (אני מאוד ממודרת), על מה חשבת? מה קורה לך? יומיים משאירים אותך בלי השגחה ואת, מילא שמרחרחת חולצות, עוד כותבת על זה?" (בום בום בום [זו אני, חובטת את ראשי בפינת השולחן]).
אחר כך נדהמתי לגלות שהמזגן פיזר לי את מלאי הגראס על הרצפה, מייד עלתה בי תקווה פראית, אולי עישנתי אתמול? זה בהחלט יכול להיות תירוץ להתנהגות המבישה, אבל לא. אני יודעת שלא.
וכך ישבתי מול המחשב, ראשי הזעיק דואב מחבטות, כשעלה מולי פנחס, ומייד שאל, "נו, כבר החלפת את המנעול בדירה וזרקת לו את כל הדברים לחצר?", לא, דווקא לא. מסכן פנחס, מייד הוא הגיב בבהלה, "מה קורה לך? את מתרככת, פעם לא היה לו בית לחזור אליו", מייד חבטתי את ראשי שוב בפינת השולחן, ונזכרתי בימים בהם משמו היה הולך למילואים, איך הייתי חוזרת בשמחה לבית ריק, מאושרת מזה שאף אחד לא יתלונן שאני מקדישה יותר תשומת לב למחשב מאשר לו. מה קרה לי? ההפכתי לנקבה גמורה?
הלכתי להתקלח, אני חושבת יותר טוב במקלחת, והחלטתי שאני חייבת להתעשת. יצאתי, התלבשתי, הסתכלתי על החולצה שלו בערגה, ובזעף נבחתי על עצמי, "מה קורה לך?! תפסיקי מייד". הדחף לא נרגע, והבנתי שדרושים פתרונות יצירתיים.
שלב א' – אספתי את כל הבגדים הלא כבוסים של הצ'ופסטיק, צררתי בשקית, ושמתי באוטו, לכביסה. ככה יש להתנהג כלפי נרקומנים, קודם כל לסלק את מקור הבעיה.
אחר כך החלטתי שצריך קצת פעילות הורמונאלית. איזה יום היום? חמישי. מה זה אומר? יריד המזון בדיזנגוף סנטר, מה עוד זה אומר? ההולנדי שעושה פנקייקס קטנטנים! כיסיתי את הפנים בשער, קיללתי את המחזור שמאחר להגיע וגורם לי להיראות כמו פיצה, סלינו על כתפינו, ויאללה.
כמדי יום חמישי הוא עמד שם, מלאך ארי זהוב שכמותו, לפניו שתי מחבתות מגוממות, לתוכן הוא שופך בלילה לבנבנה (יותר מדי דימויים מיניים בבת-אחת) שהופכת לפנקייקס טנטנים, ועל זה מייפל ואבקת סוכר, הפנקייקס לא משהו, אבל ההולנדי... ההולנדי. בדרך-כלל יש אתו איזה מלעונה אחת, כנראה החברה שלו, אבל היום הוא היה לבד, הוא והמחבתות. אוח, איזה בחור נאה, איך הורידים בולטים לו על הזרועות, איך הכתפיים הרחבות שלו יוצרות משולש מרהיב, אאוץ' איזה טוסיק (שימו לב – גבר לא היה יכול לכתוב טקסט כזה בלי להיחשב סקסיסט, הללויה לסופרג'יסטיות!), איך הוא אומר, "זה עוגיות סוף הדרך" במבטא הולנדי כובש, איי כמה שהוא לא שם עלי.
זהו, אני מסודרת הורמונאלית.
צ'ופסטיק – זה בצחוק הכל, אה? אני מעדיפה ישראלים שחרחרים על פני הולנדים מסוקסים!
(המפ, למישהו נראה שהוא יאכל את זה?)
ותגובתו של אלי: סופראייג'יסטיות, מאמי לא סופרג'סטיות - כאילו, בנות דור הסבל - והן לא זרקו את עצמן תחת פרסות סוסי המלך הדוהרים כדי שאת תוכלי לדבר על תחת של הולנדים, שמי יודע מה סבא שלהם עשה לאנה פרנק. גחבה. (לא סתם אני בוחרת את חברי הטובים, לא סתם!)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
