כבר סיפרתי לכם על השן התותבת הקטנה והמפדחת שלי, שעליי להוריד לפני כל ארוחה. מכיוון שזה לא מחזה אסתטי מרנין, כשאכלתי במסעדות נהגתי לעטוף את השן במפית, ותמיד היה לי ברור שיגיע היום שבו השן העטופה במפית תגיע לפח. כדי למנוע את זה, השגתי קופסת פח זעיקה וחמודה להניח בה את השן, וגם יכולתי ככה וככה לקרקש בה בזמן האוכל, למגינת לבם של הסובבים אותי, שרוב הזמן נוטים לתהות מתי אני אתבגר כבר.
אתמול ישבתי עם זוגתי לא' בוקר, ומכיוון שהתעצלתי לחפש בתיק את קופסת השן הזעיקה עטפתי את השן הקטנה במפית. ההמשך די ברור, נכון? איך שהמלצר נעלם הסתכלתי בצלחת באימה ואמרתי, "השן! השן!" "רוצי!" צעקה זוגתי, ואני זינקתי מטה בנפנפוף זרועות מלא פחד ותפסתי את המלצר מרוקן את השאריות על הצלחת שלי לתוך הפח. "עצור! השן! השן!" זעקתי בעוז, וברטט ביקשתי שיזוז, כי זרקתי בטעות משהו לפח. למרבה השמחה השן נמצאה, ונכנסה מייד למקומה הטבעי. עכשיו, על סמך היכרותכם אתי, למישהו יש איזשהו ספק בנוגע לזה שזה יקרה שוב?
עוד עניינים אוראליים: מחר בבוקר יש לי קודם רופא שיניים, כדי לקחת את הסד לילה החדש שלי (מה שאולי יחזיר לי את היכולות האוראליות, וכך אוכל למצוא חתן סוף סוף, כי מי יתחתן עם בחורה שלא יכולה למצוץ?) ואח"כ אני הולכת לגניקולוג, כדי לברר כל מיני סוגיות כבדות משקל. אם אני מצליחה לקבוע למחר תור לפרוקטולוג, אני מכוסה מכל החורים, זה לא מקסים?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
