מבחינה קולינרית אשקלון היא, אפעס, לא מציאה גדולה. יש מסעדה איטלקית שאנחנו אוהבים את הפיצה שלה, אבל לא סובלים את הבעל-בית, יש את מסעדת "הניצחון" המיתולוגית, ועוד כמה שווארמיות וכאלה. בקיצור, בעונת החולצות היה צריך למצוא פתרון תזונתי, ואיכשהו התפקיד הגיע אליי. או כמו שהשאטני קבע, "אני רוצה חלבון, פחמימה, ירק מבושל וירק חי." ישר הרגשתי כמו במטבח צבאי.
תמורת בישול ויתרו לי על הגעה לחנות בבוקר, וכך כולם יצאו מרווחים. לי הותר להתעצץ בבקרים, וכשכולם חזרו הביתה לצהריים חיכתה להם ארוחה וגם שטפתי כלים.
כך, שבועיים בערך, התמודדתי עם בישול לחמישה אנשים, והאמת? זה לא כזה פשוט. צריך לגוון, צריך לזכור מה זה לא אוכל ומה ההוא נורא אוהב, לדאוג שהאוכל יהיה בריא וטעים, לנסות לשכנע אותם שהגרגרים הקטנים הם אורז ולא קינואה (משום מה הם לא אוהבים קינואה, בשום צורת הכנה, זה נורא), לזכור שאחי הצעיר אוהב סלט ירקות רק עם מלפפונים ועגבניות, אבל שאר המשפחה תשמח אם יהיה גם בצל ופלפל, לגלות שאם מוסיפים כוכבי אניס למי הבישול של העדשים בשביל סלט העדשים הקר זה נותן לו טעם מעולה, להיכנס להתקף חרדה כי הממולאים לא מוכנים ואוטוטו הם צריכים להגיע הביתה ומסכנים, לא יהיה להם מה לאכול, לקצץ כמויות אדירות של פטרוזיליה ונענע, ואז לשבת ולהתבונן בהם בזעם, בציפייה למחמאות.
נראה לי שבישול זו אחת העבודות הכי מספקות בעולם. רק עכשיו הצלחתי להבין למה אלי כל כך אוהב להזמין אליו אנשים לאכול. זה באמת כיף להאכיל אנשים. נו, אני יודעת שההתפעלות שלי דבילית, אבל בחיי שלא ידעתי שהאכלה עונה על צרכים אישיותיים כל כך בסיסיים.
אז נכון שאני טבחת מתחילה, ולפעמים אפילו אורז לא מצליח לי, אבל אני ארשה לעצמי להמליץ על ספר המתכונים של אורנה ואלה, שמתגלה כהצלחה מסחררת. כל המתכונים שניסיתי משם יצאו מצוינים (כולל הקינואה, א"א לא אשמות שהם סרבני קינואה אצלי!) ואבא שלי, סרבן ממולאים ידוע, אפילו אהב את הפלפלים הממולאים שלהן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
