לשאוף לנשוף

כשהוא נסע לזיין עיזות בניו זילנד הייתי נורא עצובה, אבל גם מלאת עזוז ותקווה. היה לי ברור שאחרי שבועיים שם הוא יבין שחייו אינם חיים בלעדיי, ומייד ישוב ובאמתחתו קראט וכרטיסי טיסה לקפריסין. למרבה התדהמה זה לא קרה.

כשהוא חזר כעסתי, הרגשתי מרומה, התנפלתי עליו, אימללתי אותו, רבתי אתו, והכי לא הצלחתי להבין איך הוא אומר שהוא אוהב אותי, אבל בכל זאת מתכוון לנסוע שוב, בלעדיי. אני מניחה שהיה יכול להיות הרבה קל אם הייתי מצליחה לא להבין למה הוא צריך לנסוע ולמה הוא צריך לנסוע לבד. הייתי יכולה לזעום בנחת ולהרגיש את מלוא תחושת הקיפוח הראויה, אבל יחד עם הזעם והקיפוח אני יודעת שהוא צריך לנסוע והוא צריך לנסוע לבד וזהו. מצד שני, זה גם מחייב אותי להתמודד עם הידיעה שעם כל האהבה, עדיין הוא בחר לעלות לבד למטוס הזה. זה קצת מעליב. טוב, זה מאוד מעליב.

אחר כך נזכרתי שיש עוד דברים מעבר לכעס שלי. שהוא מקסים הרבה, וכיפי, והוא מצחיק ומחכים ואני נורא אוהבת להיות אתו, אז אחרי תקופה לא ארוכה של חריקות וצרימות, הצלחתי להפסיק לכעוס וליהנות ממה שיש. מה שיש זה המון. זה לא הכול, זה לא מספיק, אבל זה המון. תקופת הביניים הזאת הייתה ניסיון בחיים כאן ועכשיו. האופציות היו לנתק קשר ולעבור הלאה, או להיות במערכת יחסים שאין לה עתיד במובן הרגיל של מערכות יחסים - זוגיות אמיתית, ילדים, חיים משותפים - אבל יש לה הווה מאוד מאוד נעים. העובדה שמדובר היה בתקופה של חמישה חודשים עזרה לי להחליט איך שהחלטתי. זו לא הייתה החלטה קלה. כל הזמן הייתי צריכה לזכור שזה מה שבחרתי ולמה בחרתי, לא לכעוס, לא להאשים, לחיות עכשיו, בנעימות של הרגע. הזמן אתו זו אחת המתנות הכי גדולות שקיבלתי אי פעם. אתו למדתי איך אהבה מזינה אהבה עצמית שמזינה עוד אהבה, כמו פרפטום מובילה. הייתי קסם כי הוא ראה את הקסם, והוא היה קסם כי אני ראיתי את הקסם. זה כמו להתרחץ באור, תחושת האישור והתשוקה הבלתי פוסקים, והלוואי וכל אחד יזכה מתישהו להרגיש איך זה להתרחץ באור, האושר שבקבלה השלמה, ומצד שני, כן, עדיין הניקור הבלתי פוסק הזה, הוא עוד מעט נוסע. בלעדיי.

סיפרתי לכם פעם שיש לי יכולת הדחקה מופלאה? לא, כי יש לי יכולת הדחקה מופלאה. הדברים שאני יכולה להדחיק מפתיעים אפילו אותי. אבל לפעמים אפילו יכולות ההדחקה המפוארות שלי נאלצות לעמוד מול שוקת שבורה, וכל פעם שאני חוזרת לפוסט הזה שלו, אני נאלצת להתמודד עם הידיעה שזהו, הזמן שלנו מתקצר והולך. "להדחיק! להדחיק!" אנחנו אומרים אחד לשניה, חצי בצחוק וחצי לא, אבל מאחורי ההדחקה יש אמת בסיסית. מטוס שייקח אותו לעתיד שלי לא יהיה חלק בו. אחד הדברים שמכעיסים אותי בגיל שלי זו התכליתיות הקרה שהוא כופה עליי. לא מעט פעמים בחמשת החודשים האלה נאלצתי לשמוע את שחלה א' אומרת לשחלה ב', "תגידי, זותי חושבת שיש לנו עוד הרבה זמן? לא, כי אני פה כל 35 ימים זורקת לזבל עוד ביצית משהו משהו, והיא משחקת לה בזוגיות אפלטונית!" והייתי צריכה לגעור בשתיהן, "תשתקו, פוסטמות! החלטתי שאני חיה בכאן ועכשיו, אז אל תאיימו עליי בביציות, ברור?!"

עכשיו הנסיעה הסופית. הפעם זה נגמר באמת. אחר לי יביא קראט, ואני צריכה להתכונן לבואו של האיש הבא שלי. אני מקווה שהאיש הבא יישאר כבר. נראה לי שלמדתי מספיק לבד, למדתי מספיק זוגיות, עכשיו אני רוצה הכול. מישהו שיהיה בסביבה בעוד חמש ועשר ועשרים שנה, ושמתישהו, אחרי ילדים, משברים, רגעים מאושרים ורגעים של קושי עצום, כי אלה החיים, נהיה שני זקנים שהולכים יד ביד בשדרה, איפה שלא תהיה השדרה הזו.

אבל אלה תוכניות לעוד המון שנים, ממש עכשיו אני בטח אהיה עצובה, ולבד, וקצת אבודה, ואכעס עליו, ועליי, ועל הטלפון המזוין. אחרי זה אני אפעיל שוב את כל המנועים שנתתי להם לנוח. הגיע הזמן להתמקד, להיות ברורה ופתוחה. הגיע הזמן לגזור את הניילון עם הפצפצים, ולתת לעולם לגשת.