ממש עכשיו אני מוציאה כתוביות לספיישל "הדברים שמאחורי השמש", אני אפילו עם האוזניות על האוזניים. זה ה"מייקינג אוף" של הסרט, והצפייה בזה מחזירה לי את כל עוצמת החוויה של הסרט עצמו. זו שיטה נורא משונה לצפות בסרטים. מילה-מילה. לחזור אחורה, לבדוק ששמעתי נכון, ואז לצפות שוב, בקפדנות. בכל זאת תמיד איזו מילה תתפקשש, ואם אני אראה את התוכנית בטיוי, בסוף תמיד יהיה שם איזה "אם" במקום "עם". אני נורא גאה ב"אם" שהצליח להיכנס במקום "עם". "כל הכבוד!" אני אומרת ל"אם" הסורר, "איך הצלחת לחמוק דרך שתי צפיות שלי, מתזמן ומגיה, סחטיין עליך, גבר-גבר!"
אסי דיין משחק שם את אב המשפחה, והמעבר הזה, בין הדמות האפרורית והדלוחה של יצחק, ובין אסי דיין - האיש שגם כשהוא שמן, מסומם, מטונף ולועס בפה פתוח, עדיין סקסי בצורה שאי אפשר לתאר - מדהים אותי. באיזה קלות הוא עושה את זה - עכשיו אני אסי דיין, עכשיו אני יצחק. שחקנים טובים מדהימים אותי, היכולת ללבוש דמות אחרת ולבצע אותה כך שאני אאמין שהם באמת כאלה. אוף.
הבמאי של הסרט הוא יובל שפרמן, זה הסרט הארוך הראשון שלו. אני לא יודעת מה הוא עשה קודם, אבל ב"מייקינג אוף" נורא מעורר השראה לראות אותו מנחה את השחקנים. ברור שהוא יודע בדיוק לאן הוא רוצה להגיע, ואיך להגיע לשם. הוא גם התסריטאי, וזה עוד משהו שהפתיע אותי. כשעשיתי את הכתוביות לסרט עצמו עבדתי מול התסריט, ומאוד התפעלתי מהפער שבין התסריט לתוצאה, איך הוא ידע לחתוך, לשייף, להעיף סצנות לא מתאימות, ולקבל תוצאה כל כך מעודנת.
(מצחיק, עכשיו גיגלתי את שפרמן, ומתברר שהוא בן הזוג של לירון וייסמן, תגובת הבטן שלי הייתה "איכס, הוא החבר של מילי מהאלופה!" וישר אהבתי אותו פחות.)
האנשים שאני הכי מקנאה בהם הם יוצרים. או אולי אנשים שהם בעלי מקצוע טובים? גם כשאני רואה זגג עובר במיומנות על זכוכית עם סכין היהלום ומכה עליה בעדינות עד שהזכוכית נשברת בדיוק איך שהוא רצה אני מוקסמת. אבל באמנים יש משהו נוסף, הם בוראים. זה מפליא, היכולת לברוא.
לפני כמה חודשים יצא לי לדבר עם סופר אחרי שהספר שלו ראה אור. סופרים נוטים להתחרפן בשלב שבין השלמת העריכה לרגע שהספר יוצא למכירה. קראתי איפשהו שוירג'יניה וולף הייתה מאשפזת את עצמה בבי"ח לחולי נפש בשלב הזה. לא יודעת אם זה נכון, אבל זה נשמע לי סביר לגמרי. אחר כך היצירה רואה אור, ופתאום יש ריק ענק. כי ביקורות ותגובות וזה, זה חשוב, אבל זה לא ממלא כמו לברוא. ואז הם מתבשלים מבפנים עד שהם חייבים לברוא שוב, כי אין ברירה.
ואני? אני רואה את זה מהצד, ומתה מקנאה והתפעלות. כי אני, אני מתעדת טובה, ויש לי רגישות לפרטים ולאבסורד, אבל אין לי את הדחף שמכריח אותי לשבת ולברוא. או אולי אין לי כישרון ואני משתמשת בחוסר דחף כתירוץ, לא יודעת. אני רק יודעת שסרט, או ספר, או חרוז זכוכית מושלם מעוררים בי קנאה גדולה. וזהו בינתיים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
