לשאוף לנשוף

אבל אקורד הסיום של היום המגניב היה צורם. משום מה הלכנו לראות את "הילדים של מחר". לא קראתי עליו כלום, אבל קלייב אואן המהמם, המדהים, המושי מושלם תקרע ממני את הבגדים כבר! משחק שם, וגם ג'וליאן מור שהיא אחת השחקניות האהובות עליי, והסרט עוסק בעולם דיסטופי ששרוי כבר 18 שנה במצב של עקרות - אין ילדים יותר - אז מה כבר יכול להיות רע?

מכאן, ספוילרים, גורו לכם, מחתרת הספוילרים!

נתחיל מהדברים הטובים: כל השחקנים הראשיים מעולים. העולם שהבמאי, אלפונסו קוארון (הארי פוטר והאסיר מאזקבן, ואת אמא שלך גם) יוצר הוא עולם אפלולי ומאיים כנדרש, מאוד משכנע.

הסרט מתרחש באנגליה, בשנת 2027, כל העולם שרוי בתוהו ובוהו, משום מה הממשלה עוסקת בגירוש מסיבי של פועלים לא חוקיים למחנות מעצר, שכמובן מזכירים מאוד מחנות ריכוז נאציים. יש, כמובן, מחתרת שמתנגדת לגירוש העובדים הזרים, והמחתרת הזו פועלת בדרכים אלימות, נו, טרור.

הסרט מתחיל בזה שהאזרח הכי צעיר בעולם, בחור בן 18 מארגנטינה נרצח, וכל העולם מזועזע מהרצח הזה. איכשהו תיאו, הדמות שקלייב מגלם, הופך לגמרי בעל כורחו לגיבור שמחזיק על כתפיו המסוקסות את התקווה הכי גדולה של האנושות (קלייב, תן לי בראש, חזק, כן, עוד, יס יס!). כמו כל אנטי גיבור בהתחלה הוא איש אפרורי ואומלל, שסבל מאבדן מאוד גדול בחייו ומאז הוא העדיף להשתבלל, אבל ברור שככל שהסרט מתקדם הוא מתגלה במלוא גבורתו.

הסרט מעיק, לא במובן של משעמם, אלא במובן שהוא מעורר אימה בלתי פוסקת. הוא מצליח להעביר את הזוועה שבעולם ללא ילדים. זה עולם לגמרי בלי עתיד, בעצם כשאין ילדים אין סיבה לכלום. אחת הסצנות החזקות בסרט מתרחשת בתוך מבנה נטוש, שלוקח קצת זמן להבין שזה בית-ספר, ואז הכי הבנתי את מלוא המשמעות של האובדן. או-קיי, אז את הנקודה הזו הוא הצליח להעביר, סבבה.

אבל מעבר לזה, הסרט פשוט לא אומר כלום. לא ברור למה מגפת העקרות הזו נפלה, לא ברור למה מגרשים את העובדים הזרים, לא ברור בשביל מה המחתרת נלחמת, כלום לא ברור. אין סיבה, אין מסובב, יש רק כאן ועכשיו ותחושת מועקה איומה שנמשכת אצלי עדיין.

הסרט נגמר פתאום, בכלום כזה. אונייה שמתקרבת לסירה, ואז עולות הכתוביות, ואני הרגשתי כאילו מישהו הוריד לי סטירה. כאילו, מה קרה כאן לעזאזל?

אולי הכוונה של הבמאי הייתה להוריד לי סטירה, אבל אני חושבת שאם מישהו כבר מוריד לי סטירה, ממש כדאי שהוא יסביר לי למה, מה עשיתי. סטירה לשם הסטירה היא עונש מאוד מטופש, תשאלו כל מאלף כלבים. מעבר לפחד, מה נשאר לי ביד? כלום. אין שום תובנה, שום רצון לשנות, כי לא ברור למה התהליך התרחש.

ומילא כל זה, בוקר אחרי, והסרט רובץ לי עדיין על הלב. פויה.

מצד שני, המלצה בסבבה: קראתי את לוויתן של בוריס אקונין (גילוי נאות, קיבלתי אותו במתנה במסגרת חברותי בקוראים המשפיעים) והוא מותק של ספר. מותח, מחכים, מצחיק, כתוב יפה, מתורגם יפה. שעות של תענוג.

עכשיו אני צריכה לקנות לעצמי את גמביט טורקי ואת עזאזל של אותו סופר, שמעתי שהם גם משמחים נורא.

אחרון חביב: כשיצאנו מהקולנוע רכב מולנו ליאור אשכנזי על אופניו, מונדייה, הוא כל כך שווה, אוף.

אחרון אחרון חביב הפעם באמת: אין הרבה דברים מבאסים יותר מלשאול חברה שלך "מתי הזדיינת בפעם האחרונה?" בתקווה ששתינו נפצח בשיח מלא רחמים עצמיים של "כן... כבר שנים לא הזדיינתי" וכאלה, ושהיא תסתכל עלייך ותענה, בשיא האדישות, "לפני יומיים."

אני חשה כה מקופחת שזה נורא.