לשאוף לנשוף

אני אוהבת את תל אביב, אוהבת אותה אהבת נפש. אני מכירה אותה יותר מכפי שאני מכירה את אשקלון. אני משתדלת להיות שם כמה שיותר. כל חיי החברה והתרבות שלי מרוכזים בה, ועדיין, אני לא יכולה לחיות בה. כשקראתי את הכתבה הזו בעיתון תל אביב, נזכרתי למה. זה כאילו שהכתבה הזו נכתבה על מי שהייתי לפני שבע, שמונה שנים. אני יכולה לעבור עם טוש ולעשות וי קטן ליד כל אחד מהדברים שגורמים לדכדכת תל-אביבית.

סמים? V

בדידות קיומית? V

רצון לכבוש את העיר וכישלון? V

התרחקות מקהילת המקור? V

V

V

V

V ועוד V, שיהיה (ולווט, להירגע!)

אתם יודעים שבגלל שאני שמאלית אני עושה V הפוך, וגם סיכות שיער תמיד הפוכות אצלי?

המון פעמים אני צריכה להסביר למה אני כאן ולא שם. יש לי שלל הסברים. למשל הסבר כלכלי, לפיו נראה לי מטופש להשקיע את כל כספי בשכ"ד וחשבונות, ואז לא ישאר לי כסף לחיות איך שאני אוהבת לחיות. יש גם הסבר חברתי, לפיו חשוב לי להישאר מחוברת לאיזושהי הווייה מציאותית, לא להיכנע לאמונה התל אביבית המופרכת לפיה כולם במדינה שמאלנים / פמיניסטיות / ליברלים. יש גם את האהבה למבט התמה הזה שנהיה לאנשים כשאני מסבירה שאני אשקלונית. כן, מתמיד, ולראות איך הגלגלים שלהם בראש רצים בניסיון ליישב כל מה שעולה להם לראש כשהם שומעים "אשקלון" אתי, שעומדת מולם.

כל ההסברים נכונים חלקית. באמת לגור בתל אביב יגרום לי לירידה דראסטית ברמת החיים - פחות בתי קפה, פחות מסעדות, פחות סרטים, פחות ספרים. באמת חשוב לי לזכור כל הזמן שרוב האנשים במדינה הזו חושבים יותר כמו השכנים שלי מאשר כמו אלה שהמציאו את עצמם מחדש בתל אביב. אבל כשקראתי את הכתבה נזכרתי באמת האמיתית - תל אביב (תל אביב כמושג מופשט, כן? לא צריך כאן בכפית.) כעיר של קבע הייתה גדולה עליי. פעם כתבתי שתל-אביב היא עיר של יתומים מבחירה, כל מיני אנשים שמנסים לשכוח שהם בעצם מפתח-תקווה, או מבית שאן, או מרישון, או ממעלות, או מנהריה. כשניסיתי להיות תל אביבית זה לא הצליח לי כל כך, ונאלצתי להודות באמת נורא פשוטה: אני לא בנויה להיות יתומה מבחירה. כדי שיהיה לי השקט הנפשי שאני צריכה כדי להיות שמחה, אני צריכה סביבי שבט של אנשים שאוהבים אותי ללא תנאי. אני צריכה להרגיש פעימה של אנשים שאני נורא-נורא-נורא חשובה להם, ושחשובים לי באותה מידה.

בגלל זה אני יכולה להתעצבן כשקוראים לי לחנות בזמן הכי לא מתאים בעולם, ולחשוב שאם לא הייתי גרה כאן אף אחד לא היה מציק לי, אבל אם לא הייתי גרה כאן אף אחד גם לא היה מתקשר מהסופר לשאול איזה יוגורט אני הכי אוהבת השבוע, ולא הייתי רואה איך הפאזלים שאמא שלי מרכיבה מתקדמים.

האמיתות האלה נורא מביכות. עובדה, אני כותבת את הפוסט הזה כבר שלושה ימים, ושלושה ימים אני כותבת קצת, מחליטה לוותר עליו ומחזירה לטיוטה. נורא קשה להודות, בגיל 35, שאני לא טובה בלהיות אינדיבידואלית מגניבה, ושהחיים בלי שתהיה סביבי הלמות משפחה לא עושים לי טוב (הלמות יחסית, נו, אם הייתי גרה אתם ממש בבית הכול היה אחרת.) אבל הנה, כתבתי את זה.