במסגרת מסורת תרבות יום ג', שהוזנחה זמן רב מדי, גע"ס שוב לקחה אותי לסרט גרוע. הפעם הגענו לפרמיירה של הסרט "ביי ביי לאהבה", של איילת דקל. קודם כל, אני רוצה להתלונן על הפריימרה - כשאני מגיעה לפריימרה אני מצפה לבורקסים טנטנים ולרוגלעך זעיקים, כאן נתנו רק וודקה, לא שוודקה זה רע, אבל ככה, על קיבה ריקה, זה ממש חוסר אחריות.
אחרי שגמרתי להתלונן על איכות הפריימרה אני יכולה לעבור להתלונן על איכות הסרט. אז ככה - הסרט מעפן. הוא מעפן כי הוא מנסה להיות מקורי ואמנוצי, מה שמפיל אותו לתהומות הבנאליה המכאיבה. בעיקרון הוא מספר את סיפורן של שמונה נשים שפירקו משפחות, שנפגשות ללילה אחד כדי לדבר על מותה של האהבה. התובנות נעו בין "התגרשתי מבעלי כי נמאס לי לטפל בו." ל"התגרשתי מבעלי והילד נשאר אצלו כי החופש שלי נורא חשוב לי." בדרך כמובן הייתה את החשפנית שמשוכנעת שבעצם כל הנשים זונות, רק שהיא עושה את זה בגלוי, ואת האישה המוכה, שלוקח לה די הרבה זמן להבין שהיא כזאת. בין קטעי השיחה היו מעברי ריקוד מביכים למדי, שבהם הנשים נפטרו באקט סימבולי דבילי משמלת הכלולות שלהן, הכי שיואו בעולם.
אבל כל זה עוד בסדר, אני התעצבנתי מדבר אחר. הנשים בסרט אמורות להיות נשים "חזקות ומוכשרות אשר ויתרו על החלום לשמר מסגרת משפחתית והמירו אותה בחיים חדשים" (ציטוט מהקומוניקט) הן אמורות להיות נשים עצמאיות, שבחרו לצאת לדרך חדשה כי מה שהמסגרת המשפחתית הציעה להן לא היה בשבילן. יפה ואמיץ, לא?
השחקניות שהשתתפו בסרט הן: ליאת גליק, אביטל דיקר, שירי הלר, עדן הראל, נטלי עטיה, שירה פרבר, סמדר קלצ'ינסקי ודליה שימקו, או כמו שאני קוראת להן ביני לביני, "חבורת הגופות". כולן נשים שגילן בין 30-40, וכולן, חוץ מדליה שימקו, שנראית נפלא, רזות רזות רזות. רזון חולני, גופתי כמעט. המצלמה עברה על פני כתפיים שדופות, גבים שהצלעות חרוטות בהם במדויק, וירכיים רזות, נורא רזות. רזון ניורוטי, מכוער, משולל שמחת חיים. גם התקרובת שהוגשה להן בסרט הייתה מגוחכת: עגבניות שרי חצויות, ענבים בודדים, א-ביסלע טונה צרובה, סה טו.
מה אני בתור צופה אמורה להסיק מזה? שנשים חזקות הן נשים שניכר עליהן בבירור בוטה שהן לא אכלו לשובע כבר המון שנים? שנשים מספיק אמיצות בשביל לפרק משפחה כל כך פוחדות מאוכל שבשבילן ארוחת שחיתות זה שני חצאים של עגבניית שרי? איזה מין מסר מעוות ודפוק זה? אני לא יודעת איך להגיד את זה לבימאית, המאוד שדופה (וכנראה מוגדלת שדיים) בעצמה אבל נשים בנות 30-40 אחרי לידות לא נראות ככה, והן גם לא אמורות להיראות ככה. את רוצה לעשות סרט על נשים חזקות? תראי לי נשים שיש להן מספיק אומץ כדי לא להשתעבד לגמרי לאידאל שקובע שבגיל 40 + - אמור להיות לנו גוף של נערים. אל תתביישי להראות לי בטן שהתרככה בעקבות לידות. תלטפי בחיבה ירכיים שרואים עליהן שיצאו מהן ילדים. מבחינתי נשים שנראות כמו הנשים בסרט לא יכולות להיות נשים חזקות או מלאות תשוקה לחיים. איך יהיו חזקות ומלאות תשוקה כשמכל צלע שלהן עולה צעקת רעב ברורה?