לשאוף לנשוף

נתחיל בקטע הקליל: אתמול הלכתי לראות את blood diamond, בכיכובו של דיקפריו יקירי, והסרט כאילו, נו, הנושא חשוב, ובעקבותיו נשות משפחת רביב החליטו לא לקנות יהלומים יותר. לא שאנחנו כאלה קנייניות יהלומים, לי יש עגילים זעיקים ולמלכה האם איזו טבעת, אבל העיקרון, העיקרון הוא שחשוב. כמו שאמרה הגיבורה בסרט, "אף אישה בארה"ב לא תרצה טבעת יהלום אם היא תדע שכרתו לכורה את היד בשבילה." זה, כמובן, שטויות.

אנשים נוטים להתעלם די בקלות מדברים כאלה, עובדה שהפרוות חזרו לאופנה, אבל נו, נושא חשוב, סרט ממש, אבל ממש חלש. עלילה צפויה, דמויות קרטוניות, סוף צפוי, סתם, סתם, סתם. אבל למדתי שיהלומים זה איכסה, או-קיי.

הבעיה החמורה יותר היא עם הספר "עקרון הרצף", שקניתי במסגרת דע את האויב, ואני קוראת אותו בבעתה גדולה. לטענת הספר, החל מרגע הלידה עד שהילד מחליט, האם המסורה אמורה לשאת אותו על ידיה, ולא ייגרם לעולל נזק נפשי בל יתואר שיוביל לאישיות ניורוטית, כמו של כולנו. בעצם מה שהמחברת אומרת זה שהעולם המערבי נראה כמו שהוא נראה כי פגעו לנו ברצף ולא החזיקו אותנו על הידיים כמה שצריך. המחברת הגיעה למסקנות האלה בעקבות שנתיים של מגורים עם שבט אינדיאני בוונצואלה. היא פשוט שמה לב שהתינוקים האינדיאנים מאושרים חלאס, והאינדיאנים עצמם הם אנשים ישרי דרך ומאושרים עד הגג. היא מסבירה איך לפעוטות האינדיאנים מותר לשחק עם סכינים חדים כי ההורים שלהם יודעים שהתינוקות לא יפגעו בעצמם, ושבעצם תינוקות מערביים פוגעים בעצמם כי זה מה שההורים שלהם מצפים. לולא היינו פוחדים שתינוק יטבע בבריכה, הוא פשוט לא היה טובע.

פעם הייתי בהרצאה של אביעד קליינברג סופרסטאר, ומישהו אמר משהו נגד הרפואה המערבית, קליינברג ענה לו, "איפה כל האנשים עם הספחות, הגיבנים והמעוותים שהסתובבו בינינו לאורך כל ההיסטוריה? איפה המחלות שפעם היו משמידות יבשות שלמות, והיום נעלמו? את זה רק הרפואה המערבית עשתה."

יכול להיות שהאינדיאנים הוונצולנים באקסטזה כל היום ושהתינוקות שלהם לא בוכים בכלל, אבל מעניין אותי לדעת מה מצב תמותת התינוקות אצלם, ומה הם עושים כשמזדהמת להם שן (רמז, הם פונים לאישה המערבית הרקובה שתעקור להם אותה.) הספר עצמו הוא שיעור בלתי פוסק ביסוריי מצפון - היה לך ניתוח קיסרי ולא יצרת הטבעה עם התינוק מייד אחרי הלידה, הלך עליו. הילד בכה שתי דקות, זהו, נגמר, נזק רגשי בלתי הפיך, נתת לילד יותר מדי תשומת לב - את מעמיסה עליו את הציפיות שלך, שוב נזק רגשי בלתי הפיך, את פוחדת שהילד יפול במדרגות - את מערערת את תחושת הסכנה הטבעית של הילד, וכן, שוב, נזק בלתי הפיך.

בקיצור, או שתוותרו על לידת ילדים או שתלכו ללדת אותם בוונצואלה, אם לא, נזק בלתי הפיך.

ראוי לציין שלאישה שכתבה את הספר אין ילדים, בד"כ אני סבורה שלכל אחד מותר להעביר ביקורת - ז"א, אני מעבירה ביקורת על סרטים ספרים ובגדים בלי להיות במאית, סופרת או תופרת, אבל נראה לי שבמקרה של ילדים, קצת ענווה לא תזיק. הייתי רוצה לראות את הגברת הכבודה יושבת בשקט בזמן שבנה הקטן משחק בשבר זכוכית, כדי לא לפגוע לו בעקרון הרצף.