בשבוע האחרון יצא לי כמה פעמים לקחת את הלפטופ החביב שלי ולעבוד אתו בכל מני מקומות ברחבי תל אביב המעתירה. זה דווקא נורא נחמד, לשבת בבית קפה, או בחנות ספרים, אינטרנט רץ באוויר, הספר שאני מתרגמת על הכן מולי, ואנשים סביבי. באמת הרגשה נעימה.
אבל כל פעם יוצא לי למצוא את עצמי בשיחה דומה, בווריאציות טיפה שונות. זה הולך כך:
משתתפים - א' רביב, הלפטופ של א' רביב, בחור אקראי.
-אפשר לשאול אותך שאלה?
-כן (חיוך).
-את מרוצה מהמחשב?
-מאוד.
-המסך לא קצת קטן לך?
-לא, היה לי חשוב שזה יהיה מחשב קל, אז ויתרתי בקטע של גודל מסך.
-כמה עלה?
-בסביבות ה-9000.
-זה נורא יקר.
-כן.
-היום יש מבצעים הרבה יותר טובים.
-אני יודעת.
-חבל שלא ביררת קודם.
לו היינו בעולם מושלם זה הרגע שהייתי מרימה את הספר שאני מתרגמת ומטיחה להם אותו בראש, אבל מכיוון שאנחנו חיים בעולם דפוק אני רק מחייכת חיוך מתחטא של "אוי, מה לעשות, אני כזאת אישה קטנה וטיפשה שאין מי שיגן על האינטרסים שלה." ומתעלמת מהאיש.
אני פשוט לא מבינה את הקטע הזה. לו אני הייתי בצד השני הייתי מניחה שמולי יושבת ישות פחות או יותר תבונית שעשתה את השיקולים שלה בקניית המחשב, הקצת יקר, והגיעה למסקנה ששווה לה להוציא סכום כזה. אבל גם אם הייתי מניחה שמולי באמת יושבת אישה סתומה בלחץ שעבדו עליה ומכרו לה מחשב בשווי של 5000 שקל ב-9000 שקל, מה עוזר להגיד את זה עכשיו? איך בדיוק המידע שהמחשב יקר מדי אמור להועיל לי אחרי שכבר קניתי אותו?
באותה רוח ישראלית משונה:
המלכה האם החליטה שהגיע הזמן למכור את הבית. הוא גדול מדי, והיא מעדיפה למכור ולקנות במקומו שתי דירות. שיקול סביר, הגיוני, ובעיקר שיקול שלה. היא ביקשה מחיר מסוים, וזה בדיוק הסכום שהיא רוצה לקבל. לא פחות. מאז, בערך שלוש פעמים בשבוע, מגיעים אנשים לראות את הבית, ורובם מתלהבים כי זה בית נאה ושמור, אבל כולם מנסים להוריד במחיר.
שוב ושוב המלכה האם מסבירה, "אני רוצה את הסכום שביקשתי, לא פחות ולא יותר, אם לא אני לא מוכרת." ושוב ושוב היא מוצאת את עצמה מול אנשים שמנסים להתמקח, בעוד לה אין שום אינטרס להוריד, או לחץ למכור. היום הציעו לנו 10 אלפים דולר פחות מהמחיר המבוקש, והאיש אמר, "אבל זה רק עשרת אלפים דולר פחות", "נכון," אמרה המלכה האם במה שהתחיל להיות חוסר סבלנות, "אבל אני לא רוצה למכור ב-10 אלפים דולר פחות, אני רוצה מה שביקשתי."
אני לא מבינה, אנשים לא מסוגלים לקלוט שמי שעומד מולם מתכוון בדיוק למה שהוא אומר? למה זה כל כך מסובך?