לשאוף לנשוף

הרבה יותר קל למצוא את המילים שלנו אחרי שהן נכתבו על-ידי אנשים אחרים, לא?

תקווה

"אשתי", אמר פינגאר, "מצפה שאני אתרסק לחתיכות כשהיא תעזוב אותי. זוהי תקוותה האחרונה". (ד.ה. לורנס, "ג'ימי והאישה הנואשת".

היא נתנה לי את המכונית ומאתיים

דולר. אמרה, להתראות בייבי.

קח את זה בקלות, שומע? וכך

נסתיימו עשרים שנות נישואין.

היא יודעת, או חושבת שהיא יודעת,

שהכסף יגמר

תוך יום – יומיים, ובסוף,

אני אהרוס את המכונית – שהייתה

רשומה על שמי וממילא נזקקה לשיפוץ.

כשנסעתי משם, היא והחבר

שלה בדיוק החליפו מנעול בכניסה. הם נופפו.

נופפתי חזרה להראות

שלמרות זאת, אני עדיין חושב שהם

בסדר גמור. ואז שמתי רגל על הגז ודהרתי

לכיוון גבול המדינה. הייתי באמת בדרך לגיהנום.

היא צדקה בחושבה כך.

התרסקתי לחתיכות, ונהיינו

ידידים טובים

אבל אני המשכתי, עוד

ועוד, דרך ארוכה, בלי לעצור.

עזבתי את ההתרסקות, את החברים שלי, מאחורי.

למרות זאת, כשלבסוף הראתי

את פני בבית ההוא שוב,

חודשים, או שנים לאחר מכן, נוהג

במכונית אחרת, היא בכתה

כשראתה אותי בדלת.

לא שתוי, לבוש בחולצה לבנה,

מכנסיים, מגפיים. תקוותה האחרונה

התנפצה.

לא נשאר לה עוד דבר

לקוות לו.

תרגום: עוזי וייל