לשאוף לנשוף

האמת היא שכבר התחלתי להתרפק על הימים בהם בשער האחורי של שבעה ימים היה טור שבגללו התחלתי לקרוא מהסוף כאל זיכרון מתוק ונוסטלגי. אבל תתארו לעצמכם את מפח הנפש שלי אחרי שעלתי מהבית שלי לבית הוריי כשכוס הקפהשחור שלי בידי, כי ידעתי שהדיווה חוזרת, וכשפתחתי את העיתון מהסוף, מה ראיתי? שוב סודוקו! "ויי ויי" מלמלתי באימה, "עמוד 152." צעקה המלכה האם מלמעלה.

ללא ספק, יודע צדיק נפש בהמתו.  

כן, היא חזרה, ואחרי די הרבה חודשים קיבלתי ישר לפנים את הסיבה בגללה היא שם, ואת הסיבה בגללה כל מי שקוראת את הטור שלה וממלמלת לעצמה, "אויש, אני יכולה לכתוב הרבה יותר ממנה." לא שם. זה לא רק כישרון הכתיבה, ולא השנינות ולא האפשרות לצחוק על עצמה. זאת הכנות הבלתי נסבלת הזאת. אני כבר מצפה לזה, אבל שמתי לב שבזמן שגיסתי המהממת קראה את העיתון היא לחשה לעצמה, "אני לא מאמינה שהיא מעזה לכתוב את הדברים האלה." ואני לא מדברת על תוגת האמהות, זה כבר טריוויאלי, הטרנד כרגע הוא לכתוב על הילדים במין טון אדיש ומשועמם כזה. אני מדברת על האומץ לכתוב שלא, היא לא ממש רצתה את ההריון הזה ונגררה אליו כי צריך, ואת העובדה שמה שהיה שם במבט ראשון לא הייתה אהבה אלא חמלה, ואז על השינוי כשפתאום חדרה ההבנה שהמצב של היצור הקטנטן הזה, יותר חשוב מאשר זה שאנשי הצוות הרפואי יחשבו שהיא נחמדה.

יש שתי שאלות שתמיד מסקרנות אותי, בעצם, לאחת מצאתי תשובה - הראשונה היא מה גורם לגברים שהיו זיינים להתחתן דווקא עם מי שהם התחתנו (לזאת יש לי תשובה: טיימינג) והשנייה היא להורים צעירים, מה הם הרגישו ברגע שהתינוק יצא. מה קרה בשנייה שהם ראו יצור קטן מכוסה דם וקוטג'. כאן התשובות מגוונות, אבל התשובה שהכי חוזרת על עצמה היא לא "אהבה" אלא "מחויבות". לרוב האנשים ששאלתי היה ברור שמעכשיו יש מישהו שתלוי בהם לגמרי, ושזה משנה הכול. לא כולם שמחו בידיעה הזאת, וזה די ברור לי. כמה פעמים יוצא לנו להתחייב באמת במהלך החיים שלנו? לדעתי רק בפעמים האלה, כל דבר אחר הוא הפיך או נתון לפרשנות. בכתבה הזאת, באלפיים ומשהו מילים, אפשר היה ממש לקרוא את תהליך השינוי, איך אישה אחת הופכת ממישהי שמסוגלת להדחיק את הצירים שלה עד כדי שינה במהלכם, למישהי שמבינה שהגיע הזמן להוציא את הראש מהתחת ולהתחייב למשהו באמת.

יהיה מעניין, אני בטוחה.