ראיתי קודם סרט הנצחה כזה. סרט קטן, מאוד מינורי. מישהו מת, ואלה שנשארים אחריו מספרים עליו. אולי בגלל המינוריות והעדר היומרה הסרט נורא השפיע עליי. דרך הסיפורים של הסובבים למדתי לחבב את הדמות הראשית. אדם שעושה רושם של מישהו שבאמת הייתי רוצה להכיר, לא בגלל שום דבר מיוחד, לא היה שם שום דבר הירואי. גישה אופטימית לחיים, סדר עדיפויות מעורר הערכה, יכולת מקסימה לגעת באנשים מסביב באמת.
גם כל האנשים שדיברו על הדמות עשו את זה בצורה נורא מרגשת. לא מרגש ברמת המכוניות המתפוצצות, מרגש כי מאוד ברור כמה הם אהבו את מי שמת, וכמה הדמות שלו עדיין חיה בתוכם, כמה אור היא עדיין משפיעה עליהם.
וכך ישבתי עם הטישו ויבבתי, ואז, בשלב כלשהו מישהו מהאנשים שקרובים למי שמת הקריא שיר שכתב לו. שיר נורא. שיר נורא ואיום. שיר מחריד. כל קלישאת מוות, אור וחושך, והשקט שבזעקה נמצאים בו. ובום, ברגע ששמעתי את השיר הזה, התנתקתי. עכשיו, זה לא שחשבתי שמי שכתב את השיר מזייף את הכאב שלו, לגמרי לא, לאורך כל הסרט זה מי שהכי הזדהיתי עם האובדן שלו, ודווקא כשנעשה ניסיון להעביר את הכאב איזשהו עיבוד אמנותי, שם ההזדהות שלי נעלמה, ועוד למה? מתוך כעס על עיבוד אמנותי גרוע.
מאז אני מסתובבת אחוזת גועל מעצמי. הרי אני לגמרי מבינה את הצורך לבטא כאב איכשהו, ושיר זה אמצעי לגיטימי. עדיין, העובדה שמישהו כתב שיר מחורבן, בסיטואציה שאין לגיטימית ממנה לכתוב שיר, גם שיר מחורבן, מכעיסה אותי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
