לשאוף לנשוף

יצא לי לעבור על איזה סרט קצר, "עיניים שלי" מתוך הפרויקט "סיפורים קצרים על אהבה", והגיבורה, אסתי (שירילי דשא המדהימה, פשוט תענוג לראות אותה משחקת), נורא הזכירה לי את עצמי, קצת עכברית וקצת תוקפנית, קוברת כמעט הכול מתחת לצחוקים או לעקיצות. עד כאן אין שום חדש, טיפוס די רגיל בכל מיני סרטים.

 מה שמוזר זה שלא כעסתי על הדמות שלה. בדרך כלל דמויות שמזכירות לי בעיקר את הנקודות החלשות שלי מעוררות אצלי אלימות איומה, אני לא יכולה לסבול את הבבואה הקלושה הזאת. "תהיי אמיצה!" אני צועקת לכל אלה שהן אני, אבל לא אני. "קחי סיכונים, תגידי מה את מרגישה, מה כבר קרה?!" לא יודעת, אולי זה מתוך תקווה שאם אני אראה אותן עושות את זה, אני אקבל השראה. על אסתי לא כעסתי. היו רגעים שהתעצבנתי עליה, באחרים התפעלתי כשהיא גילתה אומץ והרפתקנות בלתי צפויים, הזדהיתי כשהיא לא ידעה מה לעשות עם עצמה, אבל לא כעסתי עליה, ואף יותר מסקרן, לא בזתי לה. משונה.