לשאוף לנשוף

אני לא יודעת אם כבר סיפרתי את זה, אבל לאבי, שיחייה, יש נטיות הורדוסיאניות מובהקות. פעם בשנתיים הוא נתקף בדחף עצום לבנות משהו ולמרבה המזל, החנות תמיד מגיבה בבהכנעה להתקפי הבנאות האלה. מה הוא כבר לא עשה שם? הרים את התקרה עוד שני מטר, חפר את הרצפה חצי מטר, בנה גלריות, הרים והוריד קירות גבס, הזיז את הנעליים לשם ואת בגדי התינוקות לכאן, עיצב חדר מפניק למכירת חזיות, הפך את המיקום של תאי ההלבשה, ובנה גרמי מדרגות שרק ענקים יכולים לטפס בהם.

אנחנו רגילים כבר להתקפי הבנייה, או כמו שהמלכה האם אומרת, "הוא לא שותה, לא מהמר ולא מוציא כסף על נשים, רוצה לבנות? שיבנה." ברגעים אלה ממש אנחנו נתונים בעיצומו של התקף כזה, הפעם שוברים קירות, מזיזים בלטות וממלאים הכול באבק. לצורך הפרויקט התכנסו:

1 קונגו

2 אחים

3 סינים עם כינור גדול

(סתם, שישה סינים, אבל למה להיות קטנוניים?) וכולם עובדים כדי להגשים את חזון התרוממות התקרות של אבי.

כמו כל שליט בונה, אבא שלי אוהב להנציח ולתעד את מפעלותיו. מי שיודע איפה לחפש ימצא במקומות שונות ומשונים חריטה של RR על הבטון ותאריכים שבהם הושלמו השיפוצים. בתחום ההנצחה הוא מקפיד לצלם, וכך יש לנו עדויות מצולמות החל מהתקופה שהחנות הייתה כוך זעיר שאיכשהו הצליחו לצופף בו גם שולחן גזרה ושלוש מכונות תפירה ועד היום.

הפעם מלאכת ההנצחה נפלה עליי. ההוראות היו ברורות: לצלם את החורבות ואת כל הצ'ונגים שעובדים שם, שתהיה לנו מזכרת. נסעתי לחנות, מצלמה כרוכה סביב צווארי ולהט תיעודי בוער בי, אבל כשהגעתי לגרם המדרגות שעולים בו לקומה השנייה ציפתה לי הפתעה - לא היו שם מדרגות, הן פשוט לא השתלבו בתוכנית הבנייה.

הג'ינג'י הגיע לחלץ אותי, "מכאן עולים," הוא אמר לי, והצביע על סולם רעוע שעמד מתחת לפתח מרובע בגודל של 70 על 70. טיפסתי בסולם, אבל כשהגעתי למעלה ראיתי שבין סוף הסולם לתחילת הפתח יש עוד איזה מטר. "ואת זה איך אני עולה?" שאלתי את הג'ינג'י, שאמר לי שאני פשוט צריכה לתפוס תנופה עם הידיים, ולהרים את עצמי לשם. זה לא שאני לא סומכת על כוחן של הידיים והכתפיים שלי, אבל לא התחשק לבחון אם אני מספיק חזקה כדי להניף את עצמי למעלה, מפחיד קצת. מצד שני, הייתי במשימת תיעוד.

תסריטי אימה רצו לי בראש: קודם שאני אצליח להרים את עצמי רק עד הכתפיים ולא יהיה לי כוח לשאר הגוף, וכל הסינים והאחים שלי ישארו תקועים למעלה בזמן שאני תקועה בחור ומחכה שמישהו יבוא לחלץ אותי. או התסריט השני, שבו אני מצליחה לעלות, אבל כשאני יורדת אני מפספסת את הסולם הרעוע, נופלת לרצפה, שוברת רגל ומתה משעמום בבית חולים, כי לאף אחד אין זמן לבוא לבקר אותי, הרי כולם עסוקים בבנייה. שתי האופציות גרמו לי צער ניכר, אבל היי, אני כאן לצורך משימה.

נשמתי עמוק, התכוונתי להניף את עצמי בכוח הזרועות, וברגע האחרון, סתם מתוך יאוש שאלתי את הג'ינג'י, "אין דרך אחרת לעלות למעלה?"

"ברור שיש," ענה הג'ינג'י, "יש מדרגות מסביב, אבל זה בכלל לא כיף."