"גנבת הספרים", של מרקוס זוסואק. הנה פרק ראשון. כתוב שזה ספר נעורים, אולי, אהבתי גם כך. אני חייבת לציין שאפילו בכיתי בסוף, מה שאולי לא אומר הרבה, כי נהייתי טיפשה.
הוא עוסק בגרמניה במלחמה השנייה, ובניגוד לגל הספרים שעכשיו נורא באופנה לתרגם מגרמנית, שאני קוראת להם ספרי "היי, גם אנחנו סבלנו!" כמו "הבן האובד", או "נער קריאה", בספר הזה יש אזכורים לכך שהגרמנים, אהמ, לא סבלו סתם או במקרה.
זה תמיד מטריד אותי בספרי ה-"היי, גם אנחנו סבלנו!" לא שהסבל הגרמני לא נוגע ללבי העקר, נוגע, ובדך כלל הם גם כתובים מספיק טוב, אבל איכשהו אני לא מצליחה להיפטר מהקול הקטן והקטנוני הזה שאומר לי כל הזמן, "מסכנים, איך סבלו הרבה, אה, שנייה, הם התחילו והם גרמו הרבה יותר סבל."
בקיצור, כאן זה לא כך, ועוד משהו שמייחד את הספר זה שהמספר הוא המוות בכבודו ובעצמו, מה שמוסיף טוויסט מאוד מעניין לסיפור.
אה, ועוד משהו: המספר כל הזמן מספיילר את עצמו, וזה לא הורס את "חוויית הקריאה", יש לי פינה חמה בלב לספרים שבהם יודעים מראש מה עומד לקרות, והם בכל זאת מרתקים, בסגנון "כרוניקה של מוות ידוע מראש" האהוב נורא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
