לשאוף לנשוף

אתמול מלאו חודש ויומיים ליציאתנו מהפגייה, ולכבוד זה הלכנו לבית החולים לביקורת. טליה שוקלת כבר 2900, מה שאומר שאני בעצם שדיי תרמתי לה עד עכשיו 1300 גר'. זה נראה לי כמו סוג של נס, מה פתאום הגוף שלי יודע לייצר אוכל? אבל הנה, עובדה. אני יודעת שההתפעלות שלי קצת מגוחכת, בכל זאת, בני אדם הם יונקים וזה בדיוק מה שנקבה אמורה לעשות, להזין את הגורים, אבל בכל זאת, היי, אני, אני יודעת לייצר אוכל, איזה קטע מטורף!

הבדיקה הייתה אצל הרופא הנחמד מאוד שהיה הראשון לספר לי שיש טליה מייד אחרי הניתוח. בלי קשר לזה אני מאוד מחבבת אותו כי הוא כל פעם מתפעל מחמידותה של טליה (לא שאני מבינה איך אפשר לא להתפעל, הילדה חמודה אש.) אבל אתמול כשהוא בדק אותה ביסודיות, כולל בפיפי ובטוסיק מאוד רציתי לתת לו סטירה קטנה ביד ולהגיד, "אדוני, תעיף את הידיים שלך מהאיברים הפרטיים של הבת שלי!" טליה לא רק רצתה למחות, אלא מחתה בתוקף, אבל לה לא הפריעה ההתעסקות באבריה הפרטיים, היא פשוט עדיין לא יודעת איברים פרטיים מה הם, אלא שהפריעו לה לישון.

בינתיים התברר שאולי המיתר מתחת ללשון שלה קצר טיפה, יכול להיות שזה לא ישפיע בכלל, ויכול להיות שיצטרכו תיקון קטן, אבל מה זה תיקון קטן לעומת האושר של אבא שלי שישר אמר, "נו, סוף סוף תהיה במשפחת רביב אישה עם לשון קצרה."