לשאוף לנשוף

הלחמנייה ישנה כעת בשלווה, זה מצב נזיל לגמרי שעלול להשתנות בכל רגע - פלוץ סורר שיעשה לה בולו בולו בבטן, גרעפס שיעשה אותו דבר (הילדה עובדת בסטריאו, זה די מדהים), או סתם תחושת בדידות קיומית יגרמו להשמעת צפירות עולות ויורדות שבעקבותיהן אני והשדיים שלי, שני האביזרים שהיא הכי אוהבת, נרוץ כדי לנחם אותה, להאכיל אותה או לגעור בפלוץ הסורר.

"אז מה, כבר התאהבת בה?" שואלים אותי שוב ושוב, ובשיא הרצינות אני יכולה לענות - what's love got to do with it? אהבה זה משהו שקשור לבני זוג, לספרים, לסרטים, לחברים. זה משהו שונה לגמרי, הדבר הזה שגורם לי לקום, קרועה מעייפות ומרוטת עצבים עד דק (אנחנו תחת מתקפת הגזים האיומים, מסכנה קטנה, עוד לא השתלטה על העניין) ועדיין לרחם עליה יותר מאשר על עצמי, כי היא יותר סובלת.

"נכון שזה כיף?" שואלות אותי בפנים מלאי כמיהה נשים מבוגרות, שכבר שנים לא החזיקו תינוק, "אנחנו יכולות להחזיק אותה?" ואני לא כל כך מבינה, לא את הדחף להחזיק תינוק לא שלך, ולא את שאלת הכיף. כיף? לא, זה לא כיף. לגמרי לא כיף לי לדעת שכרגע אני וכל הצרכים שלי פחות חשובים מהצרכים של השלושה קילו (ועשרה גרם!) האלה. מי שלא הייתה אימא, או שכבר מזמן לא הייתה בסביבת תינוק לא יודעת, או שכחה, את עומק התלות של התינוק. הרווחה שלה תלויה לגמרי לגמרי בי, וגם כשאני לא יכולה לעשות שום דבר כדי להקל עליה (אוח, הפלוצים הרעים האלה!) עדיין יש לי יסוריי מצפון כי כואב לה. והסבלנות הזאת, מאיפה היא מגיעה? עוד חיתול, עוד בגד שהיא פלטה עליו שנייה אחרי שהחלפתי לה, כשאנחנו כבר בדלת, עוד דרישה לאוכל באמצע הרחוב, כשאין בסביבה אפילו ספסל שאני אוכל לשבת להניק בו, עוד פעם הטוסיק אדום, הפלוץ תקוע וסתם לא נוח. ועדיין, גם כשאני חושבת שנגמר לי הכוח באופן סופי, אני ממשיכה לעשות כל מה שצריך ובסבלנות, כי אני כרגע במקום השני.

ופתאום כשהיא אוכלת, או מסתכלת בתקרה ומנופפת ברגליים ובידיים, או עוקבת אחרי רעש לא מוכר, או סתם ישנה, אני מסתכלת בה ורגש כל כך חזק ומתוק תופס אותי בבטן שאני לא יכולה לנשום, ואני כורעת תחת נטל ההשתאות והכרת התודה.

ואני חוזרת להילחם בפלוצים הרעים, בסבלנות שבכלל לא ידעתי שיש בי.