"פיצית, אל תבכי," אמרתי לזעיקה שישבה בכיסא שלה מאחור וייללה. "הנה, עכשיו אנחנו בדיזנגוף, ואז אני אפנה בבן גוריון ואוטוטו נגיע לבית של ורדי ואלכס." משום מה זה השתיק אותה, אבל ליתר ביטחון המשכתי לדבר, "זה רחוב מאוד נחמד, דיזנגוף, כשתהיי גדולה אני אביא אותך לכאן ונאכל גלידה. יה, את עוד לא יודעת מה זה גלידה, גלידה זה ממש שווה, עוד תראי."
מצאתי חנייה. בניסיון ראשון גיליתי שכישורי החנייה שלי החלידו, בניסיון שני זה הצליח. "חכי שנייה קטנטונת, אני רק מורידה את העגלה ומוציאה אותך." ופתאום ראיתי את עצמי מהצד, עומדת ופותחת עגלה תוך כדי שיחה עם הבת שלי, וזה הצחיק אותי נורא; כי מה לי ולעגלות או לבנות?
אחר כך יצאנו, ורדי, אלכס ובנם הפעוט לאכול, ושוב ראיתי אותנו מהצד: זוג וילד קטן ולידם אישה ועגלה. כמה משונה.
את ורדי אני מכירה כבר מגיל 17, כשהכרנו עוד היינו מעשנות (סיגריות, מי שמע על סמים אז?) בסתר ובתולים או העדרם עדיין היה משהו שראוי לתת עליו את הדעת. ופתאום אנחנו הולכות לנו ביום שבת שמשי, כמו שתי מטרוניות - היא עם בן זוגה המקסים והילד המהמם שלה, ואני עם הזעיקה שלי. חשבתי שאם אריאלה או ורדי של היום היו יכולות לחזור לגרסאות הצעירות של עצמנו וללחוש להן באוזן שזה בסדר, לא צריך לסבול ולעשות כל כך הרבה עניין, הנה, ככה יהיה עוד כמה שנים, לא היינו מאמינות.