מי היה מאמין, יותר משבוע לא כתבתי כאן, אני לא חושבת שקרה פעם דבר כזה, בכל שנות קיומו של הבלוג.
קצת קשה לי. עד השבוע חשבתי שהחלקתי יפה בתפר שבין החיים הקודמים לחיים האלה - לא היה לי בייביבלוז בכלל, אפילו דמעה לא הזלתי, ונכנסתי לתפקיד בקלות שהפתיעה אותי. ודווקא הדברים לא היו לטובתי, בתחום הקלות. נגיד, עם ההנקה הכול היה נגדי: החל מהניתוח הקיסרי ועד זה שטליה התחילה לינוק באמת רק שלושה שבועות אחרי הלידה.
גם לא חשבתי שתהיה לי כזאת סבלנות, בחיי, כמו כל אישה בהריון הייתי בטוחה שאני אצליח לענות על כל הצרכים של הבייבי שלי, וששתינו נשוט אל האופק בתוך אגם של חלב, אממה, באה הלידה המוקדמת, ואחרי זה הגזים, וטליה חושבת שכל שנייה שהיא לא על הידיים מהווה הפרה חמורה של זכויותיה כתינוקת וכאדם והיא מוחה על כל הפרה כזאת בקול רם. זה בסדר, אני כל הזמן זוכרת שאני קטנה וגדולה והיא זעיקה (אה, הערה חשובה: למרות שמאוד הייתי רוצה להיות הממציאה של המילה המעולה "זעיקה", אני רק גנבתי אותה מאופה קטנה בדימוס, שהיא אחת הכותבות הכי מעולות בישראבלוג הזה.) והיא תלויה בי לגמרי, אבל כשהיא פורצת בבכי במעבר בין הידיים למיטה, אני די צריכה להתאמץ להזכיר לעצמי שזה לא אישי, היא תינוקת, וזכותה לרצות על הידיים כל הזמן.
לא יודעת, אולי זה בייביבלוז קצת מאוחר, אבל לפני שבוע רוניבק סיפרה לי על איזו מסיבה שהיא הייתה בה, ופתאום הרגשתי איך גל גדול של מרירות מתנפץ אל חופי האמהות המושי מושלמת שלי - לא שהוזמנתי למסיבה, אבל אל תהיו קטנוניים! - יש שם בחוץ עולם שלם של גדולים שאני לא חלק ממנו עכשיו, ואלוהים יודע מתי אני אוכל לחזור אליו. בעולם הזה אנשים מתלבשים יפה, יוצאים, שותים, ואני? אני כאן. אתם יודעים מה, עזבו מסיבות, בשבוע שעבר התעקמו לי המשקפיים, אז הנקתי את טלולה, השארתי אותה עם אמא שלי והלכתי לבד לבד לבד לבד ליישר את המשקפיים. זו הייתה רבע שעה מדהימה, פשוט מדהימה, סתם ללכת במדרחוב המעפן של אשקלון לבד, ליישר את המשקפיים.
בספר המצוין "להיתקל באושר" הוא מנתח (בין היתר) את זכרון חווית ההורות, ומספר שבדיעבד אנשים חווים את ההורות שלהם בתור אחד הדברים הכי מתגמלים שקרו להם, אבל כששואלים אותם ברגע מסוים על חווית ההורות העכשוויות, הרגשות הרבה פחות חיוביים. לא שאחרי שלושה חודשים אני זכאית לדבר על "חווית הורות", אבל נראה לי שזה שלב ביניים מבאס כזה, אני עוד לא מספיק רחוקה מהתקופה שלפני בשביל לשכוח מי הייתי, ועוד לא מספיק אמא כדי שיתחילו התגמולים הקטנים של האמהות - למרות שלפני שבוע היא התחילה לחייך, ויש לה חיוך הורס לחלוטין, כפרה עליה. בינתיים זה בעיקר נהלים ותחזוקה שוטפת, וכן, קצת תחושת קיפוח על זה שהעולם שם בחוץ ממשיך להתנהל. ולהחליף חיתולים, או להרגיע תינוקת בוכה, הרבה פחות מעניין אותי מאשר לקרוא ויכוח מגניב בתגובות אצל ולווט, או לכתוב כאן, אלוהים, כמה שאני מתגעגעת לכתיבה, פאק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
