לשאוף לנשוף

באופן עקרוני, אני אחד האנשים הכי פחות עסוקים במדינה. אולי בעולם? לא, במדינה יספיק. בערך 80% מהעבודה שלי נעשית מהבית, ומה שלא נעשה מהבית, כרוך בשיחות עם אנשים כל כך מעניינים, שהייתי רוצה לפגוש אותם גם אם זה לא היה לצורך עבודה. באופן עקרוני, המטלות הקבועות היחידות שלי הן להתקלח בבוקר, לאכול שלוש פעמים ביום ולסגור את החנות של הוריי בלילה. אבל אתמול, לא ברור איך, ולמרבה הזוועה, היה לי יום עמוס. לי! יום עמוס! קמתי עם שחר (בשמונה בבוקר, כי שולה העוזרת עשתה רעש), נסעתי לתל-אביב, חזרתי, וישבתי לריב עם שני דד-ליינס, אחד היה אמור להיות מוכן עד ארבע, והשני עד שש.

בנוסף לשאר מעלותיי, כמו המזג הטוב והעובדה שאני לא ווכחנית בכלל, אני מאחרת כרונית. לכל דבר. לא, זה לא תלוי במידת החשיבות. לדייט הראשון שלי עם משמו איחרתי, לארוחות שישי אצל אלי אני מאחרת, לסרטים אני מאחרת, בעצם, האפשרות היחידה למנוע ממני לאחר היא לשקר לי, מה שכולם כבר למדו לעשות.  נניח שארוחת השישי אצל אלי מתחילה בעשר? הוא מודיע לי שהיא מתחילה בשש, ושההורים שלו שונאים שמאחרים, ואוי ואבוי, ויתחילו לאכול בלעדי, ותהיה בושה גדולה! אז אני מגיעה בשמונה, וכולם מאושרים. לפנחס יש פטנט אחר כדי למנוע את האיחורים שלי: הוא מאיים עלי קולינרית. היות ואני יותר אוהבת לאכול מכפי שאני אוהבת לאחר, הוא מסביר לי כך: "אני, מבחינתי? העוף יהיה מוכן בתשע וחצי. אחר כך הוא כבר יהיה יבש ומגעיל. אני אשב לאכול בתשע וחצי בדיוק, את יכולה לאחר ולאכול עוף יבש ומגעיל, אבל זה יהיה באשמתך".  הט' משקרת לי ללא הרף בנוגע למועדי הופעות, ואביבה כבר יודעת שאם אני אומרת לה, "חכי לי למטה, אני עוד שתי דקות אצלך!", זה אומר שהרגע יצאתי מאשקלון, וששוב שכנעתי את עצמי שאני אצליח לעשות את ה-60 ק"מ בשתי דקות (יאמר לזכותי שאני בהחלט מנסה).

כל זה מתגמד נוכח בעיית הדד-ליינס. אם אין לי דד-ליין קשיח, אני לא מתפקדת. כמה הייתי רוצה להיות אחד מהאנשים האלה שעושים דברים בנחת, ואז יש להם הזדמנות לתקן, לתקן שוב, לשפר את העבודה. אבל לא, אם אני אמורה להגיש בארבע, נגיד, אני אקום בבוקר מלאת התלהבות, אתקלח, אגש למחשב רק כדי לבדוק מיילים-לקרוא תגובות-לבדוק איזה בלוגים עודכנו-מה חדש בפורום פמיניזם?-קורה משהו מסעיר באחד מאתרי החדשות-אוי, שנייה, הנה מישהו באייסיק שלא ראיתי מזמן-שיט, אני רעבה-אולי אני אקרא רק עוד פרק או שניים מהספר, ושומו שמיים! השעה נהייתה שתיים, ועוד לא עשיתי כלום! זה הזמן לחבוט את ראשי בקיר, ולהתקשר להתחנן לארכה של חצי שעה.

אבל אתמול שברתי את השיא של עצמי - היה לי דד ליין קשיח לשלוש, שנדחה, אחרי מיקוח אכזרי, לארבע. בשלוש וחצי כבר היו כתובות לי 1100 מילים מתוך ה-1200 הנדרשות, כשהתקשרה המרואיינת האחרונה, ודרשה לראות נוסח ערוך לפני הפרסום. הסכמתי, ראיינתי, ואז התקשרתי לעורכת חסרת הלב לשאול אותה מתי זה אמור לרדת לדפוס, כדי לוודא שאני עומדת בהבטחה שלי. ומה העורכת רעת הלב אמרה? "אה, זה בסדר, זה ירד לדפוס רק ב-15, תספיקי להראות לה גירסה ערוכה". נחשו מי לא גמרה עד היום את ה-100 מילים שהיו חסרות לה?