לשאוף לנשוף

יש עולם שם בחוץ, והוא מתחיל לקרוא לי בחזרה. זה נחמד. התיישבתי מול האינטרנט הזאת בגיל 28, ומאז הייתי מכורה, כל פעם לדבר אחר. בהתחלה צ'טים, אח"כ פורומים, בננות, ואז הבלוגיה. כל הזמן לרפרש, איפה מגיבים לי, קורה כאן משהו חדש? החיים התנהלו על כיסא שהתנהל מול מסך, וזה היה בסדר.

ועכשיו, יש שם בחוץ צמחים שאני אמורה לבדוק מה קורה אתם, לנזוף במטפס ההוא שצומח מהר מדי, בבשמת שלא צומח מספיק, ובורד הננסי, שאם הוא לא יתחיל לעשות לי קצת נחת, סופו יהיה רע ומר. כאן בפנים יש תוכים ששונאים אותי בלהט, למרות שאני היד המאכילה (כאלה כפויי טובה!) רהיטים שנאספים ברחוב ואני עושה להם כל מני דברים, וכל מני חולצות שאני חייבת, אבל ממש חייבת לרקום עליהן. זו לא גמילה, אי אפשר להיגמל כשהפרנסה תלויה ביכולת שלי להקליד, או כשאני שומרת על קשר עם כולם דרך הקופסה הזו, אבל הלחץ פחת. אתמול לא הייתי כל היום ליד מחשב, וכשחזרתי הביתה, קודם ניקיתי את הכלוב של התוכים המלעונים ורק אח"כ התיישבתי לראות מה התחדש כאן.

וזה בסדר, זה אפילו טוב.

לפינת ה"אני מגוחכת? פפפחח":

לא מזמן קראתי על הנרות הופי האלה, ומרגע שקראתי עליהם, הסתובבתי בתחושה שאוזניי מזוהמות נורא, ושאני חייבת משהו שינקה אותן. השבוע נכנסתי קוממיות לבית-טבע, ודרשתי נרות הופי. המוכרת הזהירה אותי שמישהו צריך לעשות לי את הטיפול, ואף בברושור היה כתוב שמישהו צריך לעשות את הטיפול, אך מי אני שאקשיב לשטויות האלה? בעליצות הנחתי את ראשי עכל כר, ושכבתי כשנר הופי לוהט תקוע לי, קודם באוזן א' ואח"כ באוזן ב'. האמת היא שאני לא יודעת איזו השפעה הייתה לזה, אבל מאז המהמם לא מפסיק לדמיין אותי כשנר בוער תקוע לי באוזן ולהיקרע מצחוק. שככה יהיה לי טוב, שאם ימציאו נרות הופי לתחת, אני לא אספר לבחור הזה!

הלכנו, הדיווה ואני, ברחוב מונטיפיורי, לכיוון ברלינגו המנוולת.

- איפה האוטו?

- בז'אן ז'ורס.

- זה נורא רחוק!

- מה פתאום? זה ממש כאן ליד.

- תקשיבי, ז'אן ז'ורס זה ממש לא בסביבה.

- אל תתווכחי, אני יודעת על מה אני מדברת!

ואכן, האוטו חיכה לי בנאמנות ברחוב ג'ורג' אליוט.

 i kill me

אני מאוד מקווה שאין כאן אף אחד שלא שמע על פרויקט התוגות הנאצל של מוזטל.

הנה הסבר לאלה שבעשור האחרון היו עסוקים בשטויות אחרות: מוזטל, בגדלות הנפש האופיינית לו, החליט להקדיש את בלוגו וחלק ניכר מחייו לפרוייקט הנאדר "1001 תוגות". מטרת הפרוייקט פשוטה וגאונית - לכתוב 1001 תוגות שיאגדו את כל צער העולם, ושאחרי כתיבתן לא יהיה בעולם עצב יותר.

כמו לכל נביא אמת, גם למוזטל לעגו ללא הרף (כן, גם אני, בקוצר האמונה האופייני לי לעגתי לו, לבושתי), ניסו לרפות את ידיו, להגיד לו שיפסיק לבלבל במוח, ואף לעגו לו שהוא יורד בטבלה של חבוט בגלל שהוא מתעקש לעסוק במאמץ הסיזיפי של כתיבת תוגות, אבל מוזטל, ההתגשמות הנוכחית של אברהם, ישו, מוחמד וארבעת המינים, לא נח ולא שקט, ובעזרתם של כמה קוראים מסורים חצב לעצמו, תוגה אחרי תוגה, את הדרך אל הנצח.

כשהוא הגיע ל-100 תוגות הייתי בטוחה שיעבור לו, כשהוא הגיע ל-500 הצעתי לו שירד מהעץ, אבל היום, היום (שנייה, אני חייבת לנגב את הדמעה מזווית העין) מוזטל הגיע לתוגה ה-800.

כמו בכל נביא, גם במוזטל מפקפקים, אבל יש הוכחות אמפיריות להצלחתו: הכיצד לא הבחנתם שהעולם סביבכם הפך טוב יותר ככל שהפרויקט התקדם? יצאנו מעזה, המוני כושים עניים מתו בכל מני סופות והתחת שלי לא גדל. אם זה לא המקום להגיד מש"ל, אין לי מושג איפה מש"ל יהיה ראוי יותר.

כעת צריך עוד "פוש" אחד קטן לסיום הפרוייקט, "פוש" קטן ונמרץ, עוד 200 תוגות, ובעולם לא יהיה יותר צער.

אל תעשו את זה בשבילכם! תחשבו על הילד שלכם, הפעוט שחור העיניים (זה שלכם, לי יהיו ילדים בלונדינים) שיחזור יום אחד נלהב מהגן ויספר לכם איך פעם בעולם היה כאב, ובזכות איש בשם מוזטל הכאב נעלם... אז תוכלו לקחת את ילדיכם שחור העין, ולהראות לו "לינק" שבו יוכח שגם אתם נתתם יד להעברת הייסורים מהעולם.

תגתגו אחיי! תגתגו כאילו מעולם לא היה דבר חשוב מזה בחייכם, תגתגו עד שקצות האצבעות ידממו, תגתגו כדי שבניכם, בנותיכם ואחיכם הקטנים לא יצטרכו לתגתג, הללויה!

אחד הדברים הכי מבעסים בעולם זה להראות לאבא שלי בגדים חדשים שקניתי. לפני הקנייה הוא תמיד מפרגן למלכה האם ולי, שנלך, שנקנה, בטח, בסבבה, אחרי הקניה הוא תמיד מסתכל על הבגד בעין ביקורתית, ושואל כמה זה עלה. אני חותכת את המחיר בחצי באופן אינסטיקטיבי, ואז הוא בודק שוב את הבגד, ואומר, "הבד כאן עלה 15 שקל למטר, שילמו לתופרת עוד 20 שקל וגם האפליקציות עולות משהו. אני לא מבין איך אנשים לא מתביישים לבקש מחירים כאלה". זו כנראה אחת הבעיות עם מישהו שהוא דור שלישי לתעשיית הסמרטוטים, הוא אשכרה יודע כמה כל בגד עלה, ז"א, כמה הוא עלה באמת.

ובכן, ביום שבת הייתי בשוק חולצות הטי שנערך בת"א, וגיליתי שהפכתי לאבא שלי. פעם אחר פעם הרמתי בגועל חולצת טי שמישהו מרח עליה כמה פסים צבעוניים ודרש על היצירה 60 שקל ורטנתי, "אני לא מבינה, הם אפילו לא קנו חולצות טריקו באיכות ממש טובה. אני אומרת לך, החולצות האלה עלו להם חמישה שקלים, אין להם בושה?!". היו שם למשל חולצות באיכות ירודה, עם הדפסות שנעשו במדפסת ביתית ב-70 שקל. השיא הגיע כשראיתי דוכן שמכרו בו את החולצות שאבא שלי ייבא ארצה, עליהן הדפס קטן, בצבע אחד, תמורת 70 שקל טבין ותקילין. כאן נאפפתי זעם קדוש, ואמרתי לזוגתי, "בחייאת, גם אני יכולה לקחת חולצת טי ולמרוח עליה פאייטים!" רק שהפעם, בניגוד לפעמים אחרות, לא רק דיברתי.

חזרתי הביתה, ניגשתי למתפרה, אספתי פאייטים ואפליקציות, לקחתי את קופסת התפירה של סבתי (כמעט כתבתי ז"ל, אבל היא בחיים, בערך), והתיישבתי לרקום ולתפור.

האמת היא שאני די גאה בתוצאות, וגיליתי שיש לזה יתרונות בלתי מבוטלים בתחום הזוגיות. המהמם ואני הפכנו לזוג אנגלי בורגני, בו האיש נושא דברים ומסביר לאישה דברים ברומו של, והאישה הקטנה מסתכלת עליו בהערצה בעודה רוקמת. אוח, החיים הטובים!

בפינתנו "פולין זה ממש כאן"

אימא שלי:

- אריאליטה, תזדקפי, את עומדת עקומה לגמרי.

- אימא, תעזבי אותי בשקט.

- את יודעת מתי את תתגעגעי אליי? כשאני אמות ולא יהיה מי שיגיד לך להזקף.

יש משהו ברקמת המילים של ליתוס שמצליח לגעת מעבר למעטה הציניות שלי. זה לא קל, אין הרבה כותבים שאני מרשה להם לגעת בי, וזותי אפילו לא ביקשה רשות ואיכשהו, כל כמה פוסטים שלה, יש פוסט שחודר פנימה בדייקנות כירורגית. מעניין למה... אולי זו התחושה שהיא לא פורשת את המילים שלה כזנב טווס, אלא אומרת מה שיש לה להגיד, וזה יוצא מרהיב, בלי להיות מצועצע? לא יודעת, ב'מת שלא.

מה שמוזר זה איך  דווקא הפוסט הזה הצליח להיכנס פנימה, ולהכריח אותי לכתוב, וכאילו, אני בכלל לא בתקופה שפוסט כזה אמור להרטיט אותי, אני, יש לי אהבה, כבשתי את היעד, לא?

ליתוס, בכמיהה אחת קטנה, השאירה אותי ערומה. יש לי שני חלומות שחוזרים על עצמם, שניהם בנאליים: באחד אני יוצאת לרחוב ערומה, בשני אני עפה. כשאני יוצאת לרחוב ערומה אני כל הזמן שואלת את עצמי, "למה עשיתי את זה לעצמי? אני חייבת לחזור הביתה, להתלבש".

מה המצב הזמני, זוגיות או לבד? ואני, אני כבר יודעת את כל התשובות הנכונות, לא כמו מנטרה ריקה, אלא מתוך הכרה פנימית: עדיף לבד על ביחד גרוע. טוב לי גם כשאני בלי בן-זוג. החיים שלי מלאים גם בלי בן-זוג. השאיפה היא לאהוב, זו לא חייבת להיות אהבה רומנטית. כל זה נכון, שריר ויציב.

אבל מה אם כך יראה העתיד שלי? משפחה, כמה חברים טובים, מאות ספרים, שני תוכים וציורים שאני מאוד אוהבת על הקירות, מה יהיה אז?