לשאוף לנשוף

הלחמנייה ישנה כעת בשלווה, זה מצב נזיל לגמרי שעלול להשתנות בכל רגע - פלוץ סורר שיעשה לה בולו בולו בבטן, גרעפס שיעשה אותו דבר (הילדה עובדת בסטריאו, זה די מדהים), או סתם תחושת בדידות קיומית יגרמו להשמעת צפירות עולות ויורדות שבעקבותיהן אני והשדיים שלי, שני האביזרים שהיא הכי אוהבת, נרוץ כדי לנחם אותה, להאכיל אותה או לגעור בפלוץ הסורר.

"אז מה, כבר התאהבת בה?" שואלים אותי שוב ושוב, ובשיא הרצינות אני יכולה לענות - what's love got to do with it? אהבה זה משהו שקשור לבני זוג, לספרים, לסרטים, לחברים. זה משהו שונה לגמרי, הדבר הזה שגורם לי לקום, קרועה מעייפות ומרוטת עצבים עד דק (אנחנו תחת מתקפת הגזים האיומים, מסכנה קטנה, עוד לא השתלטה על העניין) ועדיין לרחם עליה יותר מאשר על עצמי, כי היא יותר סובלת.

"נכון שזה כיף?" שואלות אותי בפנים מלאי כמיהה נשים מבוגרות, שכבר שנים לא החזיקו תינוק, "אנחנו יכולות להחזיק אותה?" ואני לא כל כך מבינה, לא את הדחף להחזיק תינוק לא שלך, ולא את שאלת הכיף. כיף? לא, זה לא כיף. לגמרי לא כיף לי לדעת שכרגע אני וכל הצרכים שלי פחות חשובים מהצרכים של השלושה קילו (ועשרה גרם!) האלה. מי שלא הייתה אימא, או שכבר מזמן לא הייתה בסביבת תינוק לא יודעת, או שכחה, את עומק התלות של התינוק. הרווחה שלה תלויה לגמרי לגמרי בי, וגם כשאני לא יכולה לעשות שום דבר כדי להקל עליה (אוח, הפלוצים הרעים האלה!) עדיין יש לי יסוריי מצפון כי כואב לה. והסבלנות הזאת, מאיפה היא מגיעה? עוד חיתול, עוד בגד שהיא פלטה עליו שנייה אחרי שהחלפתי לה, כשאנחנו כבר בדלת, עוד דרישה לאוכל באמצע הרחוב, כשאין בסביבה אפילו ספסל שאני אוכל לשבת להניק בו, עוד פעם הטוסיק אדום, הפלוץ תקוע וסתם לא נוח. ועדיין, גם כשאני חושבת שנגמר לי הכוח באופן סופי, אני ממשיכה לעשות כל מה שצריך ובסבלנות, כי אני כרגע במקום השני.

ופתאום כשהיא אוכלת, או מסתכלת בתקרה ומנופפת ברגליים ובידיים, או עוקבת אחרי רעש לא מוכר, או סתם ישנה, אני מסתכלת בה ורגש כל כך חזק ומתוק תופס אותי בבטן שאני לא יכולה לנשום, ואני כורעת תחת נטל ההשתאות והכרת התודה.

ואני חוזרת להילחם בפלוצים הרעים, בסבלנות שבכלל לא ידעתי שיש בי.

אתמול מלאו חודש ויומיים ליציאתנו מהפגייה, ולכבוד זה הלכנו לבית החולים לביקורת. טליה שוקלת כבר 2900, מה שאומר שאני בעצם שדיי תרמתי לה עד עכשיו 1300 גר'. זה נראה לי כמו סוג של נס, מה פתאום הגוף שלי יודע לייצר אוכל? אבל הנה, עובדה. אני יודעת שההתפעלות שלי קצת מגוחכת, בכל זאת, בני אדם הם יונקים וזה בדיוק מה שנקבה אמורה לעשות, להזין את הגורים, אבל בכל זאת, היי, אני, אני יודעת לייצר אוכל, איזה קטע מטורף!

הבדיקה הייתה אצל הרופא הנחמד מאוד שהיה הראשון לספר לי שיש טליה מייד אחרי הניתוח. בלי קשר לזה אני מאוד מחבבת אותו כי הוא כל פעם מתפעל מחמידותה של טליה (לא שאני מבינה איך אפשר לא להתפעל, הילדה חמודה אש.) אבל אתמול כשהוא בדק אותה ביסודיות, כולל בפיפי ובטוסיק מאוד רציתי לתת לו סטירה קטנה ביד ולהגיד, "אדוני, תעיף את הידיים שלך מהאיברים הפרטיים של הבת שלי!" טליה לא רק רצתה למחות, אלא מחתה בתוקף, אבל לה לא הפריעה ההתעסקות באבריה הפרטיים, היא פשוט עדיין לא יודעת איברים פרטיים מה הם, אלא שהפריעו לה לישון.

בינתיים התברר שאולי המיתר מתחת ללשון שלה קצר טיפה, יכול להיות שזה לא ישפיע בכלל, ויכול להיות שיצטרכו תיקון קטן, אבל מה זה תיקון קטן לעומת האושר של אבא שלי שישר אמר, "נו, סוף סוף תהיה במשפחת רביב אישה עם לשון קצרה."

היום הלכנו לשילב לקנות חיתולים, אחרי שגע"ס באה לבקר את טליה הביאה לי תלוש הנחה ע"ס 15 שקלים (והיפופוטם ורוד מהמם)  זה אומר שלראשונה הצלחנו להוריד את עלות החרבון לפחות משקל ליחידה. אבא שלי ממש מתמוגג מהעניין. מצחיק איך פתאום אני עוקבת בעיני נץ אחרי מבצעים בתחומי החיתולים ורפידות ההנקה.

בשילב ראיתי את אמא שלי מתנפלת במזלטובים מאושרים על בחורה עם תינוק חדש, וכשבדקתי מי זאת ראיתי שזאת אותה אחת שהייתי פוגשת מדי יום ראשון בתור למוניטור העוברי, מסתבר שהיא גם ילדה יומיים אחרי, מה שמייד הוליד אחוות לוחמת נחושה (למרות שהיא ירדה יותר יפה ממני במשקל, אני תוהה אם לשנוא אותה או לא.)

כשיצאנו מהחנות המלכה האם אמרה לי, "היא עשתה את התינוק איך שאת עשית." "באמת? גם היא מתרומת זרע?" אמא שלי הנהנה, ואני הגבתי בתבונה אינסופית: "איזה משונה, בחורה כל כך נחמדה ונראית טוב, תראי מה זה." רק אחרי שאמרתי את זה חשבתי שאני לגמרי לא האישה שאמורה להגיד דברים כאלה.

נכון בהמון סיטקומים יש את הדאחקה העבשה על ההוא שמחפש את המשקפיים שלו והם בעצם מונחים לו על הראש? אז היום אמא שלי שברה שיא חדש: היא חיפשה את המשקפיים באטרף, כשזוג אחד היה מונח לה על הראש וזוג שני תלוי מהחולצה.

הבית הזה מלא משוגעים, מלא!

בנוגע לטליה, החדשות הכי מרגשות הן שהתחלנו לצאת מהבית, אפילו נסענו לתל אביב! תרגלתי כבר הנקה בפרהסיה וזה פחות מביך מכפי שחששתי, טוב, השלב שהשפרצתי לה חלב לתוך העין היה די מביך, אבל רק אני ראיתי את זה. בכלל, אף אחד לא אמר לי שחלב עלול לצאת בשפריצות, בניתי על משהו תרבותי יותר. הנה, עוד משהו שבו מה שחשבתי שיהיה ומה שקורה באמת שונה לגמרי.

אני צופה בכל התוכניות הכי מחרידות בטיוי, שותה גאלונים של תה שומר, כדי שלא יהיו לה כאבי בטן, ועדיין מנסה לקלוט שזה אמיתי. מילא אמיתי, זה גם לתמיד. זה נורא משונה, אבל לא משונה כמו אתמול בלילה, כשהיא בכתה בכתה בכתה והסכימה להירגע רק כשהסתובבנו בבית (ארבע בבוקר, מיינד יו) ואז אמרתי לה בשיא הרצינות, "טליה, די! ממש הגזמת." ואתם יודעים מה היא עשתה? המשיכה לבכות.

הייתי בהלם מזה שהטון המפחיד שלי לא עובד עליה בכלל. טוב, זה כנראה בגלל שהיא עדיין לא מאוד נבונה, כל מי שקצת תבונה בראשו יודע להיבהל כיאות כשאני עוברת לטון הזה.

ויודעים מה הכי, אבל הכי משונה? שזה בסדר גמור. זאת אומרת, ברור שאני די אשמח לישון שבע שעות ברצף, ואני לא שואבת עונג עילאי מהחלפת חיתולים או מהסתובבות באמצע הלילה, אבל זה פשוט בסדר גמור.

אה, ואני מתנצלת מאוד שאני לא עונה לתגובות, אני מאוד שמחה בהן, אבל הגעה למחשב עם שתי ידיים פנויות הפכה לאירוע נדיר למדי, ואני לא מספיקה, אויה אויה.