לשאוף לנשוף

העיפו את יוסי צברי, הבחור התימני המקסים, שידע לשיר, לרקוד, לשחק והיה הכי שווה.

אם הם מעיפים את נגה לי השמנמנה והנהדרת אני מאוד אכעס. אופסי, העיפו אותה. אוף, תזכירו לי לא להיות שחקנית, רקדנית, זמרת, או כל מקצוע במה אחר, טפי.

אה, הנה הפליקר של טלולה,

http://www.flickr.com/photos/62503171@N00/

הלחמנייה שוב ישנה אחרי שאכלה ועשתה קקי תוך כדי, מה שמעמיד אותי מדי יום בפני דילמה קטלנית: להעיר אותה כדי להחליף לה ולהסתכן בזה שהיא תפלוט כל מה שהיא אכלה, או לתת לה לישון ולהחליף אחרי שהיא תתעורר. בינתיים אני נותנת לה לישון ומרגישה אמא רעה כי הילדה בחיתול לא נקי, הו, התענוגות הקטנים של האמהות.

מילת החודש: דואליות. אמהות ותיקות יותר אומרות שזאת תהיה מילת החיים, הכול גם וגם, ההדגמה היא טובה לזה זאת העובדה שכמעט אחרי כל התפרצות חיוכים שוויצרית (המנוולת הקטנה מחייכת לכל העולם, בעיקר לגברים, בעוד שכדי שהיא תחייך אליי אני צריכה להתרפס עד עפר ולעשות מעצמי צחוק) היא תתחיל לבכות, רק אלוהים יודע למה.

מתסכלת אותי גם העובדה שההבנה שלי אותה כל כך איטית ופגומה. יותר מדי זמן לקח לי להבין שכשהיא מתחילה להתפתל באי נוחות בזמן האוכל ולריב עם הציצי זה בגלל שתקוע לה גרעפס, וזה הקיו שלי להרים אותה, לתת לה לגרעפס, ולהמשיך. וכך עוד המון דברים שלקח לי יותר מדי זמן לקלוט. מצד שני, תינוקות הם היצורים הכי לא פולניים בעולם, כשרע להם הם מודיעים בקולי קולות, וברגע שהרע עובר הם נרגעים, יש בזה משהו כל כך פשוט ונעים.

השינויים קצת מערערים אותי, נגיד, אני נורא כועסת על עצמי על זה שאני לא לומדת אותה מהר יותר, כשלפניה לכעוס על עצמי היה משהו שפשוט לא הכרתי, חרטה או אשמה היו רגשות שבכלל לא התקיימו אצלי, ועכשיו אם אני פותחת לה את הפה כדי לטפטף לה טיפות ברזל אני מרגישה כמו קלגסית. מילא זה, נקרע לי הלב כל פעם שאני זוכרת אותה בפגייה, בפעם ההיא שהגעתי ומצאתי אותה מייבבת בשקט, בלי שאף אחד ניגש אליה. עוד משהו שהשתנה זה שאני לא מסוגלת לשאת סבל של ילדים יותר. אם אני קוראת / רואה / שומעת על סבל שנגרם לילד זה מקפל אותי מרוב עצב, מילא ילדים, פתאום אני רואה הומלסים ותוהה האם גם האמהות שלהם נישקו כל בוהן קטנטנה בכפות הרגליים הזעיקות שלהם (טוב, לא זעיקות, לילדה יש כפות רגליים עצומות, אבל הן עצומות רק יחסית אליה.)

בינתיים הספקתי להרגיש גם קצת לוזרית כי היא לא עולה מספיק יפה במשקל. התינוקים שנולדו איתה כבר מזמן חצו את הארבעה קילו, וזאתי מתעקשת לא לעבור את קו השלושה וחצי, מה שמייד גורם לי לפקפק בעצם ההחלטה להניק. כי אתם מבינים, מדברים המון על "טרור ההנקה", אבל לא מדברים על כמה מהר מנסים לשכנע לוותר על ההנקה אם משהו לא מסתדר מייד. כבר שאלו אותי מתי אני מתכוונת לגמול אותה, הטיפו לי על זה שאולי לא כל כך חשוב להניק, ואף נטען שאני קצת פנאטית, כמה קל למצוא את עצמי בצד של הרוחניקיות המשוגעות, רק כי אני מנסה מאוד לא לוותר. מצד שני, גם עולות מחשבות כפירה, כי ככה היא תלויה רק בי, ואם אני אעבור לפורמולה היא גם תעלה במשקל כמו שדה, וגם כל אחד יוכל להאכיל אותה, אז למה להתעקש?

נו, הרי אמרתי שמילת החודש היא "דואליות".

מי היה מאמין, יותר משבוע לא כתבתי כאן, אני לא חושבת שקרה פעם דבר כזה, בכל שנות קיומו של הבלוג.

קצת קשה לי. עד השבוע חשבתי שהחלקתי יפה בתפר שבין החיים הקודמים לחיים האלה - לא היה לי בייביבלוז בכלל, אפילו דמעה לא הזלתי, ונכנסתי לתפקיד בקלות שהפתיעה אותי. ודווקא הדברים לא היו לטובתי, בתחום הקלות. נגיד, עם ההנקה הכול היה נגדי: החל מהניתוח הקיסרי ועד זה שטליה התחילה לינוק באמת רק שלושה שבועות אחרי הלידה.

גם לא חשבתי שתהיה לי כזאת סבלנות, בחיי, כמו כל אישה בהריון הייתי בטוחה שאני אצליח לענות על כל הצרכים של הבייבי שלי, וששתינו נשוט אל האופק בתוך אגם של חלב, אממה, באה הלידה המוקדמת, ואחרי זה הגזים, וטליה חושבת שכל שנייה שהיא לא על הידיים מהווה הפרה חמורה של זכויותיה כתינוקת וכאדם והיא מוחה על כל הפרה כזאת בקול רם. זה בסדר, אני כל הזמן זוכרת שאני קטנה וגדולה והיא זעיקה (אה, הערה חשובה: למרות שמאוד הייתי רוצה להיות הממציאה של המילה המעולה "זעיקה", אני רק גנבתי אותה מאופה קטנה בדימוס, שהיא אחת הכותבות הכי מעולות בישראבלוג הזה.) והיא תלויה בי לגמרי, אבל כשהיא פורצת בבכי במעבר בין הידיים למיטה, אני די צריכה להתאמץ להזכיר לעצמי שזה לא אישי, היא תינוקת, וזכותה לרצות על הידיים כל הזמן.

לא יודעת, אולי זה בייביבלוז קצת מאוחר, אבל לפני שבוע רוניבק סיפרה לי על איזו מסיבה שהיא הייתה בה, ופתאום הרגשתי איך גל גדול של מרירות מתנפץ אל חופי האמהות המושי מושלמת שלי - לא שהוזמנתי למסיבה, אבל אל תהיו קטנוניים! - יש שם בחוץ עולם שלם של גדולים שאני לא חלק ממנו עכשיו, ואלוהים יודע מתי אני אוכל לחזור אליו. בעולם הזה אנשים מתלבשים יפה, יוצאים, שותים, ואני? אני כאן. אתם יודעים מה, עזבו מסיבות, בשבוע שעבר התעקמו לי המשקפיים, אז הנקתי את טלולה, השארתי אותה עם אמא שלי והלכתי לבד לבד לבד לבד ליישר את המשקפיים. זו הייתה רבע שעה מדהימה, פשוט מדהימה, סתם ללכת במדרחוב  המעפן של אשקלון לבד, ליישר את המשקפיים.

בספר המצוין "להיתקל באושר" הוא מנתח (בין היתר) את זכרון חווית ההורות, ומספר שבדיעבד אנשים חווים את ההורות שלהם בתור אחד הדברים הכי מתגמלים שקרו להם, אבל כששואלים אותם ברגע מסוים על חווית ההורות העכשוויות, הרגשות הרבה פחות חיוביים. לא שאחרי שלושה חודשים אני זכאית לדבר על "חווית הורות", אבל נראה לי שזה שלב ביניים מבאס כזה, אני עוד לא מספיק רחוקה מהתקופה שלפני בשביל לשכוח מי הייתי, ועוד לא מספיק אמא כדי שיתחילו התגמולים הקטנים של האמהות - למרות שלפני שבוע היא התחילה לחייך, ויש לה חיוך הורס לחלוטין, כפרה עליה. בינתיים זה בעיקר נהלים ותחזוקה שוטפת, וכן, קצת תחושת קיפוח על זה שהעולם שם בחוץ ממשיך להתנהל. ולהחליף חיתולים, או להרגיע תינוקת בוכה, הרבה פחות מעניין אותי מאשר לקרוא ויכוח מגניב בתגובות אצל ולווט, או לכתוב כאן, אלוהים, כמה שאני מתגעגעת לכתיבה, פאק.

"פיצית, אל תבכי," אמרתי לזעיקה שישבה בכיסא שלה מאחור וייללה. "הנה, עכשיו אנחנו בדיזנגוף, ואז אני אפנה בבן גוריון ואוטוטו נגיע לבית של ורדי ואלכס." משום מה זה השתיק אותה, אבל ליתר ביטחון המשכתי לדבר, "זה רחוב מאוד נחמד, דיזנגוף, כשתהיי גדולה אני אביא אותך לכאן ונאכל גלידה. יה, את עוד לא יודעת מה זה גלידה, גלידה זה ממש שווה, עוד תראי."

מצאתי חנייה. בניסיון ראשון גיליתי שכישורי החנייה שלי החלידו, בניסיון שני זה הצליח. "חכי שנייה קטנטונת, אני רק מורידה את העגלה ומוציאה אותך." ופתאום ראיתי את עצמי מהצד, עומדת ופותחת עגלה תוך כדי שיחה עם הבת שלי, וזה הצחיק אותי נורא; כי מה לי ולעגלות או לבנות?

אחר כך יצאנו, ורדי, אלכס ובנם הפעוט לאכול, ושוב ראיתי אותנו מהצד: זוג וילד קטן ולידם אישה ועגלה. כמה משונה.

את ורדי אני מכירה כבר מגיל 17, כשהכרנו עוד היינו מעשנות (סיגריות, מי שמע על סמים אז?) בסתר ובתולים או העדרם עדיין היה משהו שראוי לתת עליו את הדעת. ופתאום אנחנו הולכות לנו ביום שבת שמשי, כמו שתי מטרוניות - היא עם בן זוגה המקסים והילד המהמם שלה, ואני עם הזעיקה שלי. חשבתי שאם אריאלה או ורדי של היום היו יכולות לחזור לגרסאות הצעירות של עצמנו וללחוש להן באוזן שזה בסדר, לא צריך לסבול ולעשות כל כך הרבה עניין, הנה, ככה יהיה עוד כמה שנים, לא היינו מאמינות.