לשאוף לנשוף

בעקבות הכתבה בידיעות (שחייש המהמם החמיא לי הרבה ואמר שיצאתי גם  קול וגם כוסית, שזה שילוב מגניב)  יצא שהתקשרו אליי כמה גברים, שאמרו שהם נורא ישמחו להכיר אותי. מעבר לזה שנחמד לי שמישהו חשב שאני מספיק חמודה כדי לטרוח להשיג את הטלפון ולהתקשר, התגובה הראשונית שלי, מהבטן, היא "לא, לא, לא, לא בא לי." גם בגלל תחושת הבאסה האיומה שלי לפני דייטים, וגם כי איכשהו אני לא מצליחה לחשוב כרגע על זוגיות. זה משונה מאוד, כי חלק די ניכר מהזמן נורא חסרים לי המון דברים, כמו פוצי מוצי, מישהו לצחוק אתו, מישהו להיות יפה לכבודו, ההתרגשות בהתחלה והנינוחות אחר כך, סקס, שיחות, חיבוקים בלילה, כאלה, ומצד שני, אני לא יכולה לחשוב שמישהו יכנס לי לחיים והשינוי שזה בטוח יביא.

אולי אני באמת בנויה רק לאהבה מהסוג שמשאיר המון מרווח אישי, יותר מכפי שסביר שמישהו אחר ירצה? מהבחינה הזאת אוריאל היה התגשמות האידיאל (חוץ מהבעיה הקטנה שהוא ברח לי לארה"ב וסירב לקחת אותי, אבל אלה זוטות!) מספיק ביחד שאני ארגיש את כל היתרונות, אבל גם מספיק לחוד כדי שאני אמשיך לחיות את החיים שלי איך שאני אוהבת.

אני לא יודעת אם זה פחד, אני לא יודעת אם זה סוג של שקר עצמי, או אולי ככה אני באמת רואה את זה. כשאני חושבת על מגורים משותפים וכל זה, התחושה העיקרית שלי היא חנק.אני הרי כבר מספיק גדולה ומגובשת כדי לדעת שהמשפט "אם תאהבי אותו באמת תשכחי מכל זה." לא ממש תופס לגביי. אהבתי באמת, ועדיין המשכתי לרצות את מלוא המרחב.

 לא שאני לא רוצה מישהו, רוצה, באמת, נורא, אבל כל מה שמתלווה לזה, זה חייב להיות כך? ואז הם גרו באושר ועושר בבית אחד? אולי חדר משלי יענה על הצורך שלי במרחב?  אולי אני הופכת לתמהונית זקנה וזהו? אני קצת דאוגה.

הדבר היחיד שמעניין אותי בטקסי האוסקר וגלובוס הזהב זה הצילומים מהשטיח האדום, וההערות על הבגדים של הכוכבות אחרי זה. באמת, איך שאני מתעוררת, אני ישר מתחילה לגגל, "academy awards red carpet" ומתמוגגת הרבה. מבחינתי, הטקס יכול להסתכם בשטיח האדום וסה טו.

אבל כדי שלא תחשבו שאני לגמרי מעבולה, "השתולים" הסרט הכי טוב? נו, שוין. מילא דיקפריו היה זוכה בשחקן על הסרט הזה, אבל לא. בסדר, מסכן סקורסזה, כבר היה לא נעים לא לתת לו. אולי עכשיו ירד לו לחץ האוסקר, והוא יוכל לביים בשלווה. 

פורסט וויטקר זכה בצדק גמור ומוחלט בפרס שלו, ואני מתכוונת להתחתן אתו בהזדמנות הראשונה אפילו שהוא שמן, כושי, ושתום עין. הוא נורא סקסי בעיניי.

אה, וחיים של אחרים, שכבר המלצתי עליו בלהט זכה באוסקר הסרט הזר, אני אומרת לכם, לכו!

בשבוע האחרון יצא לי כמה פעמים לקחת את הלפטופ החביב שלי ולעבוד אתו בכל מני מקומות ברחבי תל אביב המעתירה. זה דווקא נורא נחמד, לשבת בבית קפה, או בחנות ספרים, אינטרנט רץ באוויר, הספר שאני מתרגמת על הכן מולי, ואנשים סביבי. באמת הרגשה נעימה.

אבל כל פעם יוצא לי למצוא את עצמי בשיחה דומה, בווריאציות טיפה שונות. זה הולך כך:

משתתפים - א' רביב, הלפטופ של א' רביב, בחור אקראי.

-אפשר לשאול אותך שאלה?

-כן (חיוך).

-את מרוצה מהמחשב?

-מאוד.

-המסך לא קצת קטן לך?

-לא, היה לי חשוב שזה יהיה מחשב קל, אז ויתרתי בקטע של גודל מסך.

-כמה עלה?

-בסביבות ה-9000.

-זה נורא יקר.

-כן.

-היום יש מבצעים הרבה יותר טובים.

-אני יודעת.

-חבל שלא ביררת קודם.

לו היינו בעולם מושלם זה הרגע שהייתי מרימה את הספר שאני מתרגמת ומטיחה להם אותו בראש, אבל מכיוון שאנחנו חיים בעולם דפוק אני רק מחייכת חיוך מתחטא של "אוי, מה לעשות, אני כזאת אישה קטנה וטיפשה שאין מי שיגן על האינטרסים שלה." ומתעלמת מהאיש.

אני פשוט לא מבינה את הקטע הזה. לו אני הייתי בצד השני הייתי מניחה שמולי יושבת ישות פחות או יותר תבונית שעשתה את השיקולים שלה בקניית המחשב, הקצת יקר, והגיעה למסקנה ששווה לה להוציא סכום כזה. אבל גם אם הייתי מניחה שמולי באמת יושבת אישה סתומה בלחץ שעבדו עליה ומכרו לה מחשב בשווי של 5000 שקל ב-9000 שקל, מה עוזר להגיד את זה עכשיו? איך בדיוק המידע שהמחשב יקר מדי אמור להועיל לי אחרי שכבר קניתי אותו?

באותה רוח ישראלית משונה:

 המלכה האם החליטה שהגיע הזמן למכור את הבית. הוא גדול מדי, והיא מעדיפה למכור ולקנות במקומו שתי דירות. שיקול סביר, הגיוני, ובעיקר שיקול שלה. היא ביקשה מחיר מסוים, וזה בדיוק הסכום שהיא רוצה לקבל. לא פחות. מאז, בערך שלוש פעמים בשבוע, מגיעים אנשים לראות את הבית, ורובם מתלהבים כי זה בית נאה ושמור, אבל כולם מנסים להוריד במחיר.

 שוב ושוב המלכה האם מסבירה, "אני רוצה את הסכום שביקשתי, לא פחות ולא יותר, אם לא אני לא מוכרת." ושוב ושוב היא מוצאת את עצמה מול אנשים שמנסים להתמקח, בעוד לה אין שום אינטרס להוריד, או לחץ למכור. היום הציעו לנו 10 אלפים דולר פחות מהמחיר המבוקש, והאיש אמר, "אבל זה רק עשרת אלפים דולר פחות", "נכון," אמרה המלכה האם במה שהתחיל להיות חוסר סבלנות, "אבל אני לא רוצה למכור ב-10 אלפים דולר פחות, אני רוצה מה שביקשתי."

אני לא מבינה, אנשים לא מסוגלים לקלוט שמי שעומד מולם מתכוון בדיוק למה שהוא אומר? למה זה כל כך מסובך?

במוסף האחרון של הארץ (שהיה ממש מעולה, אבל ממש, כיפאק היי לניר בכר!) התפרסמה כתבה על רוני פורר, בעל גלריית "גלוקונדה", שאם לא שמעתם עליו או על הגלריה לא קרה שום דבר נורא, אתם פשוט לא מספיק אריסטוקרטים ואין לכם מספיק כסף, אין מה לעשות, החיים קשים, והכתבה היא מסוג הכתבות שאמורות לגרום לנו להרגיש שגם אנשים עם המון כסף הם מסכנים, ובעצם לא כל כך רע לנו, סבבה.

והנה, היום, יום רביעי, חמישה ימים - אני יודעת שזה חמישה כי ספרתי עם האצבעות - לאחר הכתבה במוסף התפרסמה כתבה נוספת, על מעבר הגלריה למשכנה החדש. כנראה אני לא חלק מעולם האמנות אז אני לא יכולה להבין כמה זה חשוב, מה שאני רוצה לדעת זה בתחת של מי הלשון של פורר תקועה כדי לקבל חשיפה כזאת. משהו בהחלט מסריח כאן.

דבר משמח הוא הנזיפה של מועצת העיתונות באריאלה אילון (איזה שם מהמם יש לה!) ורונן טל על כתבת האימוץ שלהם. למי שלא זוכר, או לא קרא, הכתבה הייתה כולה סיפור זוועה אחד ענק על כמה ילדים שאומצו בחו"ל דפוקים, איך המונים מהם הם פסיכופטים מופרעים, וכמה ההורים שאימצו מתחרטים על זה. הכתבה הייתה מזעזעת, ואני בטוחה שהיא הפחידה כהוגן אנשים ששקלו לאמץ. אז לא, לטענות שלהם אין שום ביסוס,  ונכון שלנזיפה אין שיניים, אבל אולי בפעם הבאה יהיה טיפול קצת יותר זהיר בנושא כל כך רגיש.

המון פעמים כשאני רוצה לדעת מה אני חושבת על משהו אני נכנסת לבלוג של הג'ורג'ים. לא תמיד אני מסכימה אתם, אבל הם תמיד יגרמו לי לחשוב ויאירו דברים שלא ידעתי. תקראו, שופכים שם המון אור על דברים שלא נגישים בכלל בתקשורת המיין סטרימית.

ולווט, אל חשש, לא נכנסת לנישה, רק פורקת קצת, יס יס.