לשאוף לנשוף

חוסר השקט נמשך. 

לפני ההתעוררות התחלתי טיפול אצל פסיכולוג. הייתי צריכה לדעת שזה רעיון רע. מה הסיכוי שאני אאפשר לגבר לטפל בי? מה הסיכוי שאני אאפשר לגבר ממוצא ארגנטינאי לטפל בי? מי הסיכוי שאני אאפשר למישהו שהוא בבירור פחות נבון ממני לטפל בי? זוכרת שהיו לי על זה ויכוחים אדירים עם א' - היא הייתה עושה תחרות השתנה עם כל פסיכולוג, וכיוון שתמיד היא הייתה חכמה יותר, הטיפול היה עומד בפני קשים לא מבוטלים. 

"אבל זה לא משנה אם את יותר חכמה ממנו, הוא זה שלמד איך לטפל!"

והנה, נפלתי באותו פח. או לא בדיוק באותו פח, זו הייתה סדרה שלמה של מוקשים. 

לא הלך, חבל. 

ההתעוררות העמידה אותי בפני מראה מאוד לא מחמיאה. אם כבר מדברים על ליפול בפח. 

הצורך לבנות זהות מחודשת התנגש בכל הפחדים והתסבוכות שליוו אותי מאז ומעולם. 

כל רגע מה שאני רוצה מעצמי ומהעולם משתנה ואני הולכת לאיבוד בין מי שהייתי, מי שאני היום ומי שאני חושבת שאני רוצה להיות, רק שאין לי מושג מי זאת. 

בקיצור, מצאתי מטפלת חדשה. היא מוצאת חן בעיניי, היא אפילו נתנה לי שיעורי בית - לכתוב מה מטרת הטיפול, ושלושה זכרונות מלפני גיל 12. כאן העלילה מסתבכת. היא אמרה שלושה זכרונות לפי הסדר שהם עולים בי, ללא עריכה.

השלושה שעלו קשורים לאלימות שספגתי ממה שקוראים "קבוצת השווים". כל כך אין לי כוח להתעסק שוב בחרא הזה. שוב בילדה בת השש שחטפה מכות, שוב בזרות, בקריעה, כל כך נמאס לי מזה, ועדיין חלק גדול ממני שם, במעבר הזה, כשהעולם התנפץ בפעם הראשונה.

מעייף אותי בכלל לחשוב על זה, מתישה אותי המחשבה שאני שוב צריכה לדבר על זה, ולנסות להבין למה, ולסלוח, ולהבין שאני לא אשמה ושוב לסלוח לילדה המוזרה הזאת, פאק, ואז לחזור שוב לתקופות קשות, ודיכאון, ותרופות, ומועדונים, וכוסמו, רק רוצה להשתחרר מעצמי.

עוד מסע מתחיל. 

אני האירונית עומדת בצד ומגחכת איך הרשיתי לכל זה לקרות רק אחרי שהצרכים הקודמים בפירמידה של מאסלו הסתדרו יפה יפה. 

לפני המון שנים הייתה לי תיאוריה לפיה מערכות יחסים תמיד מאוזנות
בצורה מושלמת. שימו לב – זה לא אומר שמערכות יחסים הן מושלמות, אלא שהן מאוזנות
בצורה מושלמת. דוגמה? אורי המניאק, שבמשך שנים היה סמל לכל מה שרע ואפל בעולמי
הזעיר, לא באמת מניאק. אני ליהקתי אותו לתפקיד הזה. מסיבותיו התאים לו להיות שם
וכך זה נמשך שנים ארוכות ורעילות, לשמחת כל הצדדים הנוגעים בדבר.

מערכת היחסים שהכריחה אותי לשבור את הדפוס הזה הייתה מערכת היחסים עם
א' – שהוציאה משנינו כאלה כמויות של סחלה שמביכות אותי עד היום. שם כבר הבנתי (לא
ממש הבנתי, זה לא שהמוח שלי עבד, אבל תמיד היה לי בסיס די חזק של שמירה עצמית,
למרות הכול) שיכול להיות שאני הולכת בדרך שהנזק הרגשי שלה יהיה גדול מדי וחתכתי.
לגמרי. לשמחתי אני טובה בחיתוכים חדים.

אחריו הגיע א' המהמם, שעד היום נחשב לאחת המתנות הטובות ביותר שהחיים
נתנו לי – ודברים התחילו להסתדר. א' המהמם תמיד האמין בי הרבה יותר מכפי
שהאמנתי בעצמי, ולאט לאט התחלתי טיפה, טיפונת, ממש בקטנה, לראות את עצמי דרך המבט
שלו.

אחר כך השינוי הגדול.

אז התברר שלמרות שמישהו פעם אמר לי שיש לי עקומת למידה של ברוקולי, אני
כן לומדת. למדתי מתי מנסים להקטין אותי. למדתי שמי שמנסה להקטין אותי עושה את זה
מתוך הפחדים והצרכים שלו. למדתי שמי שאני באמת מוצאת חן בעיניו יחייך בשמחה כשאני
גדלה ומתחזקת. למדתי מתי לרסן את הילדה בת השש שמנהלת אותי רגשית ולהגיד לה,
"בובי, בואי נרגיע, תני לי להשתלט פה לרגע על העניינים." למדתי מתי
לאפשר לה שליטה מלאה – כי גם לעלבון ולכאב שלה יש מקום ולפעמים היא מרשה לעצמה
לעשות דברים שאני הרציונלית לא מעלה בדעתי לעשות. בימים האחרונים נתתי לה להשתולל
כרצונה, מסתבר שהיא יודעת בדיוק מה היא רוצה. סבבה.

השבוע שחררתי שלושה אנשים. אחד התחיל להחמיץ וחשוב לי לשמור אותו בתור
זיכרון טוב. אחד פגע בי (או נפגעתי ממנו, סמנטיקה, תמיד סמנטיקה) ולא באתי לכאן
להיפגע. אחד ניסה להקטין אותי ושם אני בועטת הכי חזק. גם אם רואה צל הרים כהרים,
גם אם זה לגמרי בראש שלי, אף אחד לא יקטין אותי שוב.

עכשיו? אולי יש סיכוי למשהו יותר... עמוק. אולי. נראה. מקווה שכן. חיים על פני השטח הם חיים של פחד, ולא בשביל זה קיבלתי את הסיבוב היחיד שלי
פה. לעומק יש מחיר? אשלם אותו. יכאב? אתגבר.

בלילות אני עצובה. לא
עצב תהומי, סתם עצב לא ממוקד אבל מאוד נוכח.

אחד הדברים הראשונים
שעשיתי בפרוץ הגל העכור האחרון היה להעיף לעזאזל את כדורי ההרגעה. פיזית, לקחתי
והעפתי אותם לארון גבוה כל כך שצריך סולם כדי להוריד אותם משם. לא היה רגע שבו
החלטתי שהפעם אני עוברת את זה דוך, אבל זה מה שעשיתי (אם מישהו מהיציע מתכוון לומר
שפרוזאק זה לא דוך, אני מזמינה אותו לבלות שבוע עם הגרסה הנטולה ולהבין שזה כרטיס
הכניסה שלי למשפחת האדם).

יש בזה המון כוח. אני כל פעם שוכחת שאני יכולה. התדמית שלי בעיניי עצמי היא של זאת שבורחת, ממסכת,
מסתירה. לרוץ מהר מהר לפני שהכאב ישיג אותי (ספוילר: תמיד השיג). אבל האמת היא
שבכל פעם, בכל משבר הגיע הרגע שבו החלטתי שעכשיו מפסיקה לברוח ומתמודדת. רק משם
צומח השיפור. מעניין כמה העובדה שיש לי שתי בנות וזכיתי להמון שנים ללא דיכאון
עזרה לי להבין כעת מייד שאין טעם לברוח. אני שם. אני נמצאת. זה עובר.

מה עכשיו? אולי ללמוד
לבקש עזרה. זה יהיה מעניין. פעם נגעלתי מאנשים חלשים. עבר לי. אני ממש יכולה לעמוד בחולשה של אנשים בלי לבוז להם. שיפור. אני עדיין נגעלת מעצמי כשאני
חלשה. כאן זה ספרטה. הפגנת רגשות היא חולשה. הפגנת חולשה היא חולשה. מותר לצחוק על
זה. מותר להיות צינית. מותר להיצמד לעובדות יבשות. אסור להגיד "כואב לי,
צריכה עזרה." זה הרי מגוחך, כי במעט הפעמים בהן ביקשתי העזרה הגיעה. זה לא
משנה. אני בטוחה שברגע שלא אהיה במיטבי אף אחד לא ירצה להיות בסביבה שלי. אולי אני
טועה? אולי כן יש מישהו שיקשיב לי בוכה עד שארגע? (כאילו שאני בוכה, בתיאוריה,
נו). אולי.

התנודות הראשונות אחרי ההתעוררות היו לא פשוטות. 

לא פשוטות... הכול הזדעזע

הגבתי לזעזוע הזה כמו אריאלה של לפני הלידות, של לפני השינוי הגדול, של לפני הכול - כשכל התגובות היו מוכתבות בעיקר על ידי פחד. פחד מביחד. פחד מלבד. פחד מתשוקה. פחד מהעדרה. העולם היה מקום גדול ומפחיד. 

התגובה הראשונה - פחד.

ואז, מתוך הזעזוע הבנה שאני לא שם. 

כאילו, נעלבת עד עמקי נשמתי כי מישהו לא התאהב בי, שיואו.
ואני, מה? איפה אני בסיפור כאן? כל כך שקועה בעלבון שאפילו לא עצרתי לחשוב איך אני מרגישה, מה אני רוצה? אני בכלל רוצה להיות עם מישהו אחד? 
מי זה המישהו הזה? למה לא להתנהג כאילו אני בבופה איכותי ויש המון מנות טעימות שאף אחד לא מגביל אותי בנוגע אליהן, חוץ מפחדים ומוסכמות? איפה עוד אני מרשה לפחדים לשלוט בי? פאק, כמעט בכל תחום בחיים חרגתי, מה גורם לי לחשוב שדווקא כאן אני אתיישר לפי המוסכמות?

אהבה? אין לי מושג מה זה. כאילו, יודעת. אוהבת. אין לי מושג מה זו אהבה זוגית. כרגע. 

נכון שעם הזמן מגיעה אינטימיות ואינטימיות היא דבר נפלא, אבל האינטימיות הזאת גובה מחיר בתשוקה. 

אני רוצה לשלם מחיר בתשוקה? לא. עכשיו לא. אולי בעתיד תשוקה תהיה פחות חשובה. 

למה אני צריכה לשלם את המחיר הזה, כי אני אמורה לרצות את זה ואת זה ואת זה? 
אולי אני רוצה, אולי לא. לא יודעת, באמת, אין לי מושג. 

אני גם לא רוצה לשקר. לא בא לי. לא מתאים לי. 

מה אני רוצה עכשיו, מה יותר חשוב לי כרגע? בכלל, מה שאני רוצה עכשיו מחייב בנוגע לעוד חמש, עשר, 15 שנה? 

אני מכירה אנשים מרתקים, באמת. הכול נעים ורגוע. מה שלא נעים ורגוע אני צריכה ללמוד לשחרר. 

באנו ליהנות. 

האם הנאה שוללת קיום עומק או אינטימיות? אולי, אין לי מושג, נו. 

ואולי אני סתם מדברת, וכמו שמתוך השלווה הגיעה התקופה הנוכחית, אחרי שהייתי משוכנעת שזהו, אני עם המין הגברי גמרתי, אולי פתאום יגיע מישהו שאתו אני לא ארצה גם וגם וגם, ואתו אהיה מוכנה לשלם את המחיר המתבקש. ואולי לא. הבסיס קיים. הכול בסדר.