לשאוף לנשוף

כשהייתי ממש קטנה נכרתה לה הרגל, זה מן טקס מעבר כזה של נשים במשפחתי, מכל מני סיבות שונות ומשונות, הן נוטות לאבד רגליים. שלה נכרתה בגלל תאונה. בימי כיפור הייתי הולכת אליה ברגל, והיינו מבלות את החג ביחד, עד תקיעת השופר, אז כל המשפחה הייתה מתכנסת, והיינו אוכלים את הגפילטע, והעוף, ואיזשהו מתכון שהיא הייתה מגלה איפשהו.

כשמדברים על "מטריארכיה", מתכוונים לנשים כמוה. ג'ינג'ית עם אף מעוקל, שרדתה ביד רמה בבעלה ושלחה גרורות לילדיה. מתכונים היא נתנה תמיד בצורה לא מדויקת, כדי שאף אחת אחרת לא תוכל לעשות את עוגת הפסח עם התותים או את הפיצות והאמפנדס הקטנות כמוה.

כשהייתי מתכרבלת אתה במיטה היא הייתה מספרת לי את כיפה אדומה, והיפיפייה הנרדמת, ומרשה לי לחטט בקופסת הכפתורים המגניבה בארון. היא גם עשתה את הוורניקס הכי טעימים בעולם, ועליהם בצל מטוגן וקצת שמנת חמוצה... כל פעם היא הייתה שואלת, "אריאליטה, מה את רוצה לאכול?", ואני תמיד עניתי, "וורניקס". "זה המון עבודה!", היא הייתה רוטנת, ומכינה בכל זאת.

כשהיא יצאה לפנסיה, בגיל מאוחר למדי, היא התמנתה לנשיאת הקהילה הארגנטינאית כאן, והוכיחה שכוחה ורודנותה עדיין במותניה, כיאה וכיאות.

ואז המחלה התחילה לקחת אותה. בהתחלה לא ממש הרגשנו. כאן מילה שבורחת, שם רגע של אי זיהוי שהיא הצליחה להסוות במיומנות, איזה בלבול קטן אך סביר לגילה. זה הלך והחמיר, והיא הלכה ונעלמה בתוך עצמה. נסיגות לילדות, חוסר יכולת לזהות, מילים שנעלמו ולא חזרו. האחים שלי ואני עשינו הסכם מרובע, שאנחנו לא ניתן אחד לשני להגיע למצב כזה. אני מקווה שלא נצטרך, ושאם נצטרך, נעמוד בזה.

אתמול היא התקשתה לנשום, לקחנו אותה לבית-חולים. היא אפילו לא התעוררה, לא באמבולנס, לא בבית-חולים, ולא כשהרופאה צעקה את שמה. כשהיא בדקה לה דופק היא אפילו לא טרחה לסגור את הוילון, וכשהיא הלכה, היא לא כיסתה אותה. אבא שלי כיסה אותה, ואני רציתי להגיד לה, "את יודעת, פעם היא רדתה בכל השבט ביד רמה, ועשתה את הוורניקס הכי טעימים בעולם", אבל מה היא מבינה, הרופאה הזו.

למרבה האירוניה, המחלקה הגריאטרית, שבה היא מאושפזת עכשיו, הייתה פעם מחלקת יולדות, שם נולדתי.

אהמ, חברים, כנראה לא הבהרתי את עצמי נכון: האישה עדיין בחיים (נגיד, הקליפה שלה עדיין בחיים) אז תודה על התנחומים, אבל זה קצת מוקדם.

תיבת הדואר שלי בג'ימייל מלאה תמונות של תינוקים, לכולן יש אחיינים חדשים, או ילדים חדשים. כשהם ממש קטנים יש להם מבט בוהה כזה, כחול, לא ממוקד, ועווית קטנה, שיכולה להיות חיוך, ואולי לא. זה מדהים אותי כל פעם מחדש, אנשים קטנטנים ומושלמים לגמרי, במשקל של שלושה ארבעה ק"ג, איך בשלושה ארבעה ק"ג נכנס הכול בצורה כל כך מוצלחת?

אחר כך הם מקבלים את העיניים של עצמם, ומחליטים מתי הם רוצים לחייך ומתי לא, ואז מצחיק לראות חבורה של נשים משתטה לגמרי כדי להעלות חיוך על פניו של גברבר בן ארבעה חודשים. יש להם חוש הומור נורא ירוד, לקטנים האלה, אותה בדיחה עובדת עליהם שוב ושוב ושוב, הם קהל קל, וגם די שבוי, אם נמאס להם הם לא יכולים לקום וללכת, מקסימום לפרוץ בבכי.

אני מנסה לדמיין את עצמי, רגע אחד טרוטת עיניים ומחפשת את הטלפון של סוכנות האימוץ הקרובה למקום מגוריי, וממש שנייה לאחר מכן נמסה כי אותו יצורון שלפני שנייה לא הבנתי איך הגיע לחיי, ולמה, מחייך, וזה נראה לי אבסורדי לגמרי, ועדיין מפחיד עד מוות, אבל פחות.

אה, אחי הבלונדיני סיפר לי שיש תקנה חדשה של משרד התחבורה: מסמנים מכוניות של נהגים גרועים וגסי רוח בסרטים כתומים.

אותי זה די הצחיק, מה שפחות הצחיק אותי, זה שלשניה ורבע חשבתי לשים סרט כחול, ואז החלטתי שעדיף שלא, כי באשקלון זה עלול לגרום לכך שיפגעו לי במכונית. מרגיז אותי שאני שייכת לצד שפוחד, אז זה לא כזה חשוב, אבל עדיין מרגיז.

בערב הלכתי עם הוריי לשתות קפה, ב"יד-מרדכי", למי שלא יודע, זה בערך שבע דקות מהגבול, בצומת עמדו שתי ארוכות חצאית, וחילקו סרטים כתומים. אימא שלי סירבה, בחן, והנערה הסתכלה עליה ושאלה, "אבל למה?", "כי אנחנו בעד ההתנתקות", עניתי, והיא הסתכלה עליי, לא ממש מצליחה לקלוט שיש אנשים שאשכרה בעד זה. הכי קל, לא? לחלק את העולם לבועות ולא לדעת שיש בועות אחרות. לזכור שיש עוד בועות, שלא יתפוצצו לי בפנים.

פעם לידיד טוב שלי הייתה בחורה קבועה לזיונים. הם היו נפגשים פעם בכמה זמן, עושים את כל הדברים המגעילים האלה (בהנחה שעושים את זה כיאות) ששני אנשים ערומים נוהגים לעשות ונפרדים עד הפעם הבאה. לגיטימי לגמרי לכל הכיוונים, רק שבשבילו זה היה רק זה, והיא הייתה מאוהבת בו.

דיברנו על זה המון פעמים, חלק מהזמן אמרתי שאם הוא יודע שהיא מאוהבת בו, ובשבילו זה רק סקס, ראוי שיפסיק את הקשר, וחלק מהזמן אמרתי שאם הוא אמר לה בפירוש שזה לא יוביל לשום דבר מעבר והיא החליטה להמשיך, זו בחירה שלה.

היום קראתי במקום אחר סיפור דומה: אישה מאוהבת, גבר מאוהב אבל באחרת, והם ביחד למרות ששניהם יודעים שהמצב רחוק מלהיות אידיאלי. אני עדיין לא יודעת מה לחשוב על זה.

הצד המאוהב נוטה להיות הצד החלש יותר, זה שלמרות כל האמירות האמיצות של, "לא אכפת לי, העיקר לראות אותך", ממשיך לקוות שיקרה עוד משהו, סתם כי אנחנו אף פעם לא מפסיקים לקוות שיום אחד משהו ישתנה, והוא יבין שאת אהבת חייו. אבל אם הם בוחרים לסבול, למה לא לכבד את הבחירה שלהם? (שוב, בהנחה שהכול מונח על השולחן).

מצד שני, אנשים אמורים לחשוב קודם כל על עצמם, ואם לצד הלא מאוהב נעים ונוח, למה להיות אחראי גם על הצד השני?

הסיגניפיקנט טוענת שהמצב הזה הוא שמבדיל בין להיות בסדר, ללהיות אדם ממש טוב - היכולת להגיד, "בשבילי זה רק סקס, בשביל הצד השני זה הרבה יותר, ואני, שפחות מעורב רגשית צריך לעשות את הצעד הנכון". אבל אז, זו לא יהירות מופרזת? להתייחס למישהו אחר כאל חסר יכולת החלטה? ואם הסבל שווה לו, רק בשביל להיות עם האהוב?

יצא לי להכיר לא מזמן בחורה, במשחק חברתי, כזה שכולם מספרים בו מה הפגמים שלהם, נגיד, "אני פרפקציוניסטית ולא מסוגלת לנוח עד שכל העבודה נעשתה". הפגם שלה, שנאמר בחיוך גדול וגאה היה, "אני נורא כנה, אני אומרת הכול ישר בפרצוף, ואנשים לא תמיד מוכנים לשמוע את האמת על עצמם". המנחה הסתכל עליה בחיוך קצת מרחם ואמר, "יש כאלה שיקראו לזה חוסר טאקט, את יודעת", "אין מה לעשות, כזו אני!", ענתה ההיא, מאושרת, ולא ממש הבינה למה בעלה מסתכל עליה בייאוש.

זה הצחיק אותי, כנות היא תכונה שבאמת ובתמים מגזימים בערכה, כמו עמידה בעקרונות. בדרך כלל זה מאפשר לאנשים להגיד ולעשות את הדברים האיומים ביותר, ולרחוץ בניקיון כפיהם. דוגמאות קלות יכולות להיות החברה שחייבת לספר לך שנורא שמנת, כאילו שאין לך מראה בבית ולא שמת לב לבד ששום דבר לא עולה עלייך, או מישהי שמספרת לך שהיא ראתה את האקס שלך עם מישהי והוא נראה נורא מאושר.

אני לא אוהבת אנשים שאוהבים לספר כמה שהם כנים. הרי בסופו של דבר, עמוק בפנים, כולנו יודעים את האמת על הכול - אולי יש בזה מעשה חסד, לאפשר לאנשים להחזיק בשקרים העצמיים שלהם, עד שהם יהיו מוכנים להרפות מהם?

אחרון חביב להיום: אני לא אוהבת שאומרים על נשים שהן "דעתניות", זו מילה שמקפיצה לי את הסעיף לסטרוטספירה. פעם אלי אמר, ובצדק, שזו מילה מעליבה. כמה פעמים שמעתם שאומרים על גבר שהוא "דעתן"? מעט מאוד. למה? כי העובדה שלגבר יש דעות לא מצדיקה המצאת מילה.

נשים "דעתניות" הן תמיד נשים נורא מעצבנות כאלה, שיש להן מה להגיד, ושומו שמיים, הן גם אומרות את זה! כל מני שלי יחימוביצ'יות כאלה מרגיזות. במקרה והאישה ה"דעתנית" אינה יפיפייה מהממת, זה ישר מסדר את הדברים, אף אחד לא רצה אותה, ומרוב מרמור היא פיתחה את כל הדעות המעצבנות האלה. במקרה והאישה הדעתנית היא, שומו שמיים, רווקה או גרושה, זה עוד יותר טוב, כי זה משמש תמרור אזהרה נגד נשים אחרות: אם תהיי כמוה, זה הגורל שצפוי לך.

הכרתי פעם מישהו שבכל פעם שהתנגדתי לדעתו, היה שואל אותי, במרירות גדולה, "מה קרה? זו האופנה הפמיניסטית ששולטת כרגע?", כי הרי לא סביר להניח שאישה תחשוב על דברים לבד, אם כבר עובר לה משהו בראש, זה בגלל שנשים אחרות הרעילו את דעתה. הרי ברור שללא השפעתן המרעילה של נשים שהעזו, שאלוהים ירחם עליי, לחשוב, אף אישה לא הייתה מפסיקה בכוחות עצמה להאמין שהאושר הנצחי נמצא בין קירות המטבח, תוך ציפייה לבעל שיחזור בערב, אחרי שהילדים כבר קולחו והורדמו.

 ביום שזו ש מחקה את כל המנויים שלה, הייתה לי אתה מריבה איומה, אני טענתי שהיא עושה מעשה יהיר שהוא לא יותר מאשר בקשה לצומי, והיא טענה שהיא מתכוונת לשנות לגמרי את סגנון הכתיבה שלה, והיא רוצה לייסד מחדש את החוזה עם הקוראים. בעיקר רבתי עם עצמי, ומכיוון שהיא לקחה על עצמה את תפקיד הפסיכולוגית שמנסה להבין למה זה כל כך מעצבן אותי, ואני רציתי רק להתעצבן, לא להבין למה. כאילו שלא ידעתי שדברים שנורא מעצבנים אותנו הם רק כאלה שמהדהדים על משהו בתוכנו, ומשהו שעצבן אותי ברמות כאלה, הדהד מאוד חזק. אז הנה, אני מתנצלת, עכשיו אני מבינה למה היא עשתה את זה.

אני לא מתכוונת למחוק את המנויים, אבל אני כן מרגישה שהגיע הזמן ליצור חוזה חדש.

לאחרונה אני מרגישה קצת חנוקה כאן. המהמם, בתבונתו האינסופית, הגדיר את זה נכון, הוא אמר שבתחילת הבלוג הייתה הרגשה שאני בונה לעצמי בית, ועכשיו יש הרגשה שאני מארחת כאן. נמאס לי לארח. פעם החוקים היו ברורים לי מאוד, זה הבית שלי, ואני הרשיתי להציץ דרך החלון. עכשיו, בכל פעם שאני כותבת משהו שנוגע, אני מייד מצנזרת, כי לא בא לי שאנשים קטנים ומגעילים ירקו לי על הרצפה ויחרבנו באמבטיה. נשבר לי.

אני רואה איך בלוגים עם פרופיל גבוה מתמודדים עם בעיית המיקרובים: חלק מפסיקים לגמרי לעסוק באישי כדי לא לתת לנשמות הטהורות חומר בערה, חלק עוברים לפוסטים סתומים לחלוטין, וחלק איכשהו ממסכים הכול ברמזים. אני לא כותבת כך. אני לא רוצה לכתוב כך.

בזמן האחרון לא כיף לי כאן, לא כי אני לא נהנית לכתוב, אלא כי אני יותר עסוקה בלחשוב איך זה יתקבל. מספיק. אני רוצה לנסות לזכור למה היה לי כאן נעים, ואיך פעם לא פחדתי לכתוב מה קורה אצלי באמת.

אגב, עלמה כבר עשתה את זה, ועכשיו תורי: לא עוד השמצות בעילום שם. מי שרוצה להגיד לי משהו, שיעמוד מאחורי דבריו, כל תגובה עוינת בעילום שם (לפי המדד הסובייקטיבי לגמרי שלי) תימחק. מי שיש לו בעיה עם זה, מוזמן ללכת לדחוף אצבע.