מישהו שוב קורא כאן לאחור
בקפדנות. אולי מישהי. מתה על זה.
כל מיני גרסאות שלי פרושות כאן מאז
2003. העלמה שבורת הלב, האמא הצעירה, ההיא שיש לה דעה על כל דבר, מי שאוהבת ספרים,
זאת שמרגישה קולנוע, לפעמים חיה פוליטית. משמח אותי שאני מסקרנת מספיק כדי לקרוא
ולקרוא ולקרוא.
עזבו את כל הירמי ששם, כן, עדיין
מאוהבת בו, כן, מתישהו אממש את האהבה הזאת, גם אם זה יהיה בדיור מוגן. מה שמעניין
בפוסט הוא המשפט על שיטת אבי גרינברג - בחינת גבולות הכאב של המטופל, והגילוי שאין
לי ממש כאלה. נזכרתי בורד, המטפלת, לוחצת, לוחצת, לוחצת, ואני כלום, שתמשיך. לא כי
לא הרגשתי את הכאב, מרגישה, אלא כי לא לכבוד שלי לבקש שזה ייפסק.
במעבר לא ממש חד לסקס - רק עכשיו
השלמתי עם החיבה / צורך / רצון בכאב. ותראו איזה יופי: אני לא הולכת להתנצל על זה
שאני לא ככה וככה וככה. לפני הכול הייתי מודעת לזה, אבל זה היה עוד דרך להוכיח
לעצמי שאני דפוקה, אז היה די ברור שאני לא יכולה לעשות דברים "כאלה" עם
מישהו שיש בינינו חיבה. בדרך כלל זה נותב לאורי המניאק, אבל שם זה היה מפחיד יותר
מדי פעמים. לא היו שיחות מקדימות, לא גבולות ברורים, לא הבניה של מותר ואסור. כן,
זה הוסיף לריגוש, אבל הפחד היה נוכח מדי (פוחדת שאורי יופיע שוב. מקווה שלא)
עכשיו זה שונה לגמרי. זה על השולחן,
בלי ייסורי מצפון. זה מה שנעים לי, וזה בסדר גמור. עוד משהו זה לבחור בקפדנות
גדולה עם מי אני הולכת לשם – שיהיה ברור מה כן ומה לא. זה דורש מידה מאוד גבוהה של
אמון בצד השני. אני מוכנה להתמסר לגמרי, אבל שיהיה ברור שאני זאת שהחלטתי להתמסר
ואתה תשמור עליי.
עוד משהו שהבנתי זה שזה לגמרי
יכול להיות חלק ממערכת יחסים רחבה יותר – לפני שהדלת נסגרת ואחרי שהדלת נסגרת הכול
שונה. גם אחרי שהדלת נסגרת אני שמורה היטב, גם שם יש מקום לחיבה, לליטופים,
לנשיקות.
אין לי שום עניין בלדעת למה
אני בעניין. אני לא מוכנה להרגיש דפוקה בגלל זה. יותר מדי שנים הרגשתי עקומה. די.
אתמול חטפתי נזיפה, אוהבת, אבל נזיפה, מחברה, שאני מצייצת יותר מדי על סקס, וזה עלול ליצור רושם לא נכון. הסביבה, הסביבה.
כמובן שמייד לקחתי את זה לתשומת לבי והרגשתי מאוד נזופה. אהובה, אך נזופה.
זה נוסף למישהו שאמר שהתקף המיניות שלי על סף גיל הבלות לא הולם. איני הולמת. אני מטרד סביבתי.
פתאום היום התעוררתי בזעם. מהסוג הטוב.
פאק איט, אני בת 46, למי אכפת איזה רושם אני יוצרת? אז מישהו יחשוב שאני שרמוטה מזדיינת? ואו. איזה באסה.
שנים שנים שנים, לפני הכול, התייסרתי עם זה. בדימוי העצמי שלי הייתי השרלילה המסכנה שאף אחד לא רוצה להישאר איתה, זאת שבאים ומזיינים והולכים וחוזרים. זה היה הנארטיב שלי במשך שנים. דפוקה שלא מצליחה לבנות זוגיות. הנארטיב מתחיל להשתנות. אני מבינה איך חלק גדול מהבחירות היה כדי לשמר את העצמאות שלי, והסבל היה כדי לשלם את המחיר החברתי, אני ממש רוצה, פשוט לא יוצא.
המסיבה הייתה אמורה להתחיל בחמש, הם התחילו לזלוג פנימה ברבע ל... ראשון הגיע ל'. "ניסיתי למשוך אותו," התנצלה האמא, "אבל הוא לא הסכים להישאר יותר בבית." ל' הגיע אליי כמה ימים אחרי תחילת השנה. בימים הראשונים הוא רק בכה ובכה ובכה. היום בשבתות הוא דורש שייקחו אותו לגן כי בבית משעמם נורא.
אחריו הגיעה ד', היא רצה לחבק אותי, נרגשת כולה. גם הימים הראשונים שלה היו קשים, עד שלמדה לסמוך עלינו. וכך הם נכנסו, ילדים והורים, ילדים והורים. עמדתי שם ונזכרתי איך בשנה שעברה בכלל לא ידעתי אם הגן ייפתח. ההורים היו מתקשרים אליי מוטרדים, "אבל המבנה עוד לא גמור, את בטוחה שזה יהיה מוכן?" בביטחון שלא היה לי הבטחתי שכן, ברור. קיבלנו מפתח ב-29.8. הסייעות קרעו את עצמן וב-1.9 עמד שם גן. עוד דבר שהיה בגן זו גננת עם דלקת איומה בעין, שהתפתחה עקב אלרגיה חריפה לסינטומיצין. ההורים המסכנים השאירו את הילדים עם מישהי שאינם מכירים וגם נראית זוועה. עדיין לא מבינה איך הם הסכימו בכלל.
כמה ימים אחר כך אסיפת הורים ראשונה, שם הם נאלצו להתחיל לעכל אותי - למה אני מצפה ולאן אני רוצה להגיע. מה חשוב לי ומה לא (חשוב: אם ילד מקבל מכה שחבר ייתן לו יד ויעזור לו לשטוף את הפצע. הרבה פחות חשוב: לזהות ספרות עד 5). איך יראו מסיבות יום ההולדת - צנועות. קצרות. איך יראו קבלות השבת - צנועות, קצרות, בלי חלוקת מתנות. איך יראו המתנות לחגים - דברים שהילדים עצמם יכינו. אחרי ההלם הראשוני הם קיבלו אותי בהבנה.
הימים הראשונים היו מלאי בכי ונהי. שלושתנו התרוצצנו, חיבקנו, נישקנו, ניחמנו, הבטחנו שאבא ואמא עוד מעט חוזרים, ניהלנו שיחות שלמות עם ילדים שלא הבינו מילה בעברית, ובין לבין התחלנו להנחיל את החוקים שבלעדיהם מפעל כזה לא יכול לתפקד.
עשרה חודשים קדימה, הם כל כך גדולים ויפים ואני כל כך מכירה אותם. אני יודעת מי צריך ללכת הצידה להירגע, ומי מהם צריך חיבוק גדול. מי צריכה רק מחמאות, כי גערות משיגות ההפך, ומי צריך להרגיש שאני מחזיקה חזק חזק במושכות. מהעבודות של מי אני צריכה להתפעל עד כלות, כי עצם זה שניגש ליצור זה כבר נס ולמי אני יכולה להגיד - את יכולה יותר טוב. לכי, תעשי יותר טוב ותחזרי. מי אוהב שמנגבים לו עם מגבון ומי עם נייר. יש ילדים שהתחוללו אתם ממש ניסים וילדים שרק התקדמו, קצת או הרבה, בהתאם לאיך שהיו בהתחלה.
המסיבה עברה יפה. בשנה הבאה רובם ממשיכים אתי ואני כבר מחכה לזה בקוצר רוח - לראות איך הם הופכים מפעוטות לילדים. איך הם לומדים לשבת ולהקשיב לסיפור, לזהות אותיות, לשחק בחרוזי מילים, חשבון. השנה הבאה תהיה שנה של יותר למידה. את הבסיס הנחנו, עכשיו הגיע הזמן לעוף.
עוד שבוע חופש, שבו אוכל לאגור כוחות, ולחזור לילדי הלב שלי בהתרגשות ושקיקה.
בשבוע שעבר מישהו אמר לי "שחררת את קסנטי עם סכין בין השיניים." זה עדיין מצחיק אותי. מי שמכיר את קסנטי יודע למה. מי שלא, לא נורא.
אין הרבה ביטויים שאני מתעבת יותר מאשר "לדייק את זה".
"צריך לדייק את הכתיבה."
"צריך לדייק את הרצונות."
"צריך לדייק את הכוס של האמא שלך."
זה כל כך עילג ועלוב, אבל בימים האחרונים אני מגלה שאני מתדייקת לי יותר ויותר.
כשהתחילה ההתעוררות חשבתי שאני יודעת מה אני רוצה. ומה שחשבתי שאני רוצה זה בערך מה שהכרתי, בהתאמה למגבלות המציאות - אהבה, מונוגמיה, בלי מגורים משותפים, כי זה משהו שמעולם לא התאים לי, בלי להתאחד למשפחה אחת גדולה. יש לי משפחה משלי.
גם סוג הגברים שמוצא חן בעיניי מאוד ספציפי - מה שבאמת מדליק אותי זה המפגש עם ברק וכישרון (לא בטוח שיש לי מה לתרום שם, אבל היי, זה מה שעושה לי את זה, ואני חמודה, לפעמים זה מספיק) אבל עכשיו זה לא לגמרי מספיק. רוצה עוד. אני רוצה בית רגשי, כי בלי זה אני קצת הולכת לאיבוד - מישהו שיהיה חשוב לי במיוחד ואני לו אבל שהבית יהיה מספיק מאוורר. מצד שני, אני קנאית מאוד, אז ללמוד להתמודד עם קנאה, או למצוא איזו נוסחה שתאפשר לי לתפקד.
אני רוצה גם לשחק במגרש משחקים מיני עם כל מיני חברים חדשים וישנים. בתקופה האחרונה נפגשתי עם כמה אנשים נבחרים מהעבר ונדהמתי מהכיף והנינוחות שבזה, גם עם כמה חדשים, ושם הכיף בהתרגשות ובחידוש. אני ממש לא רוצה לוותר על זה. ולא על זה. ולא על זה. בקיצור, אני בשלב האגוצנטרי שלי. בגיל 46. תמיד ידעתי שאני לייט בלומר, אבל זה באמת כבר שיא. כבוד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
