לשאוף לנשוף

מדי שנה, החל מה-20 לאוגוסט (שזה גם היומולדת וחצי שלי!) מתחיל מפלס האימה במשפחת ר' לעלות. החופש הגדול נגמר, שנת הלימודים מתחילה, והמוני הורים וילדיהם נזכרים ש, אופס, הם לא קנו את הציוד לבית-הספר, וחלק מהציוד, בעירנו מוכת האבטלה, הוא חולצות בי"ס, ששם משפחתי נכנסת לתמונה. באימה, אכן.

מה, מה לא ניסו הורי לעשות כדי למנוע את הגיהנום של הימים האחרונים, ואפסה תקוותם. להציע חולצה בשקל על כל קנייה ב-99 שקלים, לא הציעו? הציעו! מבצעים מפתים מאין כמותם של שלם שניים וקבל את השלישי (הזול מביניהם, כמובן) בחינם לא היו? היו! יצירת קונגלומרט עם חנות כלי הכתיבה שליד, לפיו מי שקונה אצלם או אצלנו ב-200 שקל ומעלה מקבל מתנה, לא נעשה? נעשה! האם כל זה עזר? זין בעין עזר, ולמה לא עזר? כי המוני ב. ישראל אוהבים להצטופף, אוהבים לקבל שירות גרוע, אוהבים שמתייחסים אליהם כמו חרא.

אבל בכל זאת, בידיעה שיש דברים קבועים בחיים, יש משהו מאוד מרגיע. למשל, כל שנה מחדש א' יתעצבן שאני לא מסכימה שהוא ישים מצלמות בחדרי ההלבשה של החנות, כדי שהוא יוכל לראות את המרוקאיות החמודות מתפשטות. תמיד הפרחות הכי הארדקור שיביאו לחנות, הכי חשופות, הכי מחומצנות, עם המכנסיים הכי נמוכים והחצאיות הכי זעיקות, יבקשו לקנות חולצת בית-ספר עם הסמל של מקיף ב', שהוא התיכון הממ"ד בעירנו. תמיד לאבות לא יהיה מושג איפה הילדים שלהם לומדים, או באיזו כיתה הם, ותמיד האמהות יריבו עם הבנות על הרווח שבין מכנסי הערווה לחולצת הבטן.

יאללה, עוד יומיים כאלה, ונגמר. שאלוהים יעזור לנו.

****************************************************************************************************

מבירא לאיגרא: אפוקליפסה עכשיו, גירסת הבימאי, פעם שנייה, שלוש שעות ורבע, סינמטק, בן בן בן זונה של סרט, אולי חוץ מהחלק האחרון, אבל לא צריך להתקטנן כאן. אני חושבת שהפעם האחרונה בה ראיתי סרט ויצאתי ממנו בהרגשה של "הוא גאון הוא גאון הוא גאון" הייתה עם קיל ביל 1. כל כך נדירות הפעמים שאמנות נותנת חוויה גדולה. אני אוהבת לראות אנשים שיצאים מסרט שהשפיע עליהם, יש להם מבט הלום. לא שאני מצליחה להבין לגמרי מה הקשר בין אפוקליפסה עכשיו ובין "לב האפלה", אבל זה כי אני צרת מוחין. ואם כבר צרת מוחין, יש נושא שלאחרונה מטריד אותי קמעה - למה בכל פעם שאני לא מבינה טקסט, אני יוצאת מנקודת הנחה שאני לא מבינה אותו כי אני מעבולה? למה אני לא מסוגלת לנחור בבוז, ולהניח שאולי הבעיה טמונה במי שלא הצליח להבהיר ולהעביר את עצמו, ולא בי?

****************************************************************************************************

פינת הוידוי המכאיב: פולי סויה קפואים, מורתחים במי מלח הם ממש ממש טעימים. כמובן שאכחיש שאי פעם אמרתי את זה, ואם תביאו את הפוסט כהוכחה אצדיק את השטויות שאני כותבת כאן בכך שאכילה מופרזת של כבד אווז ועגל חלב גרמה לי לסקלוריזיס, אבל בשקט אמלמל שפולי סויה טעימים לי.

בפעם הראשונה שאני אהיה במסעדה או בית-קפה ואזמין סלט, שמישהו ירה בי בבקשה.

השם של אחי מופיע על מסך הטלפון, רק ששכחתי שיש עוד מישהו שנושא אותו שם

- כן.

קול צרוד אחרי יותר מדי שנים של עישון קאמל, לא סופר לייט פארשי כמוני, קאמל אמיתי:

- מה כן?!

- כן המפקד גולדשטיין!

- יופי, זה כבר נשמע יותר טוב. בונא', את חתיכת פארשית, אמרת שאת באה לבקר אותי, ואיפה את?

- מה פארשית מה? אתה גר בכושילרבאק!

- מוזר לשמוע את זה ממישהי שגרה באשקלון

- אשקלון נמצאת במרחק חמישים דקות מהציווליזציה, אתה נמצא במרחק שלוש שעות

- אוי, אני בוכה מרוב רחמים. יאללה, תפסיקי להתבכיין, קחי את האוטו ותגיעי.

- פסדר, וואלה, בשבת אינשאללה

- ואל תשכחי להביא סמים

- ברור, איך אשכח?

היום לא אסע לגולדשטיין. לחץ בחנות, צריכה להיות שם גם במוצ"ש וגם בראשון בבוקר. אני מקווה שבשבוע הבא. הוא חסר לי, חסר לי מספיק כדי לנסוע לכושילרבאק כדי לראות אותו. כבר כתבתי, חיבוקים מביכים אותי, מעטים הם האנשים שאני יכולה להטיל עליהם את האחריות למשקל הפיזי שלי. זה לא קשור לאהבה, לאמון, או לסקס. לא יודעת למה זה קשור. יש אנשים שאני סומכת עליהם בחיי ובנפשי, ולא מתחבקת אתם. גולדשטיין הוא אחד ממתי המעט שאני יכולה לנשום אתם את הנשימה הזו מהבטן, שמאפשרת לי לנוח על מישהו אחר. המנוחה הזו נדירה מדי אצלי, ועכשיו אני יכולה לאפשר למישהו לתת לי אותה. מוזרים התפקידים שניתנים לאנשים בחיי. גולדשטיין הוא הכי בערבון מוגבל שאפשר - אם אני אצטרך אותו, הוא לא יהיה. הידיעה שצריכים אותו מלחיצה מדי, וזה בסדר. אין צורך, יש רצון. רצון להגיע למישהו שמכיר אותי כבר המון זמן, שראה אותי הכי נמוך שאפשר, ועולה משם, ולתת לו לספוג את המשקל הפיזי שלי.

-

היום, אחרי המון זמן, יצאנו לשתות, הט' ואני. הלכנו לפאב שעוד לא היינו בו, והיה מעולה. עוד משהו שאני לא מבינה, אבל מכירה עליו תודה, הוא התמהיל המדויק שהופך ערב מסוים לקסם. חברה, מוסיקה, אנשים, מצב רוח, חיוך שנדבק לפנים עד שהלסתות כואבות. שני מידורי סאוור, פלירטוט חייכני עם הדי-ג'יי, אנשים סביבי רוקדים, הם שמחים באמת, לא שמחה מהסוג של "תסתכלו עלי, אני שמח", לא ריקוד מהסוג של, "תראו איזה יופי אני רוקד", הכל היה אמיתי. לא רקדתי, אבל שמחתי בשמחה שלהם. זוג לידנו עסק נמרצות בליקוק שקדים הדדי. במצב רוח אחר, זה יכול היה לדכדך אותי, היום הסתכלתי עליהם, חייכתי, וחשבתי לעצמי שוואלה, איזה כיף להם, ואיזה יופי שיש אהבה ותשוקה בעולם. המלכה האם אומרת שאסור לחזור למקום שהיה בו טוב, כדי לשמר את הזכרונות משם. לפעמים אני חושבת שהמלכה האם היא חכמת זן שלא ממש מודעת להיותה כזו. 

לפעמים החיים הם חומר טוב.

אתמול בלילה אחרי החזרה מהחנות בדקתי מה קורה במחשף, ומצאתי מישהו באייסיק על סף התמוטטות עצבים

"אני כבר שעות מנסה להיכנס למייל של האוניברסיטה, אין לך מושג מה זה!"

"אבל למה?"

"כי הם שולחים הודעות רק דרך שם!"

מייד הרגשתי את האימה לופתת את חזי, הרי, אם דודי בלסר ראה אותי אוכלת במק'דולנדס, נדלק עלי ורצה להציע לי לצאת, איך הוא יכול לעשות זאת מלבד במייל של האוניברסיטה? (בלי לבלבל אותי עם עובדות עכשיו, תודה). מייד נרתמתי למשימת גילוי כתובת המייל שלי וחיבור סיסמה, ומה אני אגיד לכם? מהאנשים שמגדלים כרגע חלק מדור העתיד של המתכנתים, לא הייתי מצפה לאתר שנראה כאילו כיתה טיפולית של אקי"ם עשתה אותו בהתנדבות.

כדי להגיע למייל צריך לעבור איזה שלושה מסכים, ואז מגיע המבחן הסופי לאינטליגנציה - חיבור הסיסמה. יש להם כל כך הרבה תקנות לחיבור סיסמה, שלדעתי עכשיו משתמשים בזה במקום הפסיכומטרי. מי שלא מצליח להיכנס למייל שלו פשוט לא מקבל הודעות, ובסופו של דבר נפלט מהלימודים. הסיסמה, שחייבת להתחיל ולהיגמר באות קטנה, אבל חייבת להיות בה גם אות גדולה ותו מיוחד נראית בערך כך: aHaronson^s, וכמובן, אין שום סיכוי הרי שאזכור אותה. אחרי שהמערכת הסכימה לאשר את הסיסמה שלי, צריך לחכות שעה וחצי לעיבוד הנתונים. למה שירות שיש לו מיליוני משתמשים כמו יאהו יכול לפתוח מייל באופן מיידי ובאוניברסיטה צריך לחכות שעה וחצי? אין לי מושג.

היום בבוקר, באירוע השקה חגיגי הצלחתי סוף סוף להיכנס למייל שלי, ומצאתי שם 83 מיילים, חלק גדול מהם מודיע על ביטול כל אותם שיעורים שנסעתי לכבודם סתם לתל-אביב, והתעצבנתי קשות על המזכירות. גם ההודעה על מועד הייעוץ לשנת הלימודים נשלחת רק במייל (מעניין שאת דרישות התשלום הם שולחים בדואר רגיל).

מנוולים.

וקצת סטטיסטיקות מעניינות של ישראבלוג, למי שעוד לא קרא

מגיבות, אחיות, יקירותיי, הפעם הגזמתן! נכון שהפוסט הקודם נקרא "164", נכון שיש לי שם של שרלילה, אבל מכאן לקפוץ ולחשוב שקפצתי מ-49 ל-164? מונדייה, מה אני נראית לכן? חגיגות ה-49 הוכרזו ב-3.6.04, זאת אומרת, לפני 82 ימים. בין 164 ל-49 יש 115 מאהבים פוטנציאליים, הווה אומר, 1.4 מאהב ליום. מה אתן חושבות? אני לא צריכה לאכול? לישון לפעמים? קצת לקרוא בלוגים? לרכל באייסיק? נגיד, לעבוד מפעם לפעם? לפלרטט קצת עם מחזרים? (סתם נו, עברתי למחוזות המד"ב, לבחורה אסור לפנטז לפעמים?) ואיך למען השם בחורה יכולה להשיג 1.4 מאהב ליום? תשמעו, אני לא מירי בוהדנה, אני לא הטעם של כולם, שלא לדבר על זה שלא כולם, למרות הרקורד המרשים שלי, לטעמי.

בקיצור, אני יודעת שאני נחשבת שרלילה פרו, אבל היי, הפעם הגזמתן!

-

ואחרי שהורדתי את זה מהשולחן, אעבור בעליצות ובאיחור אופנתי לעלילות שמסעירות את ישרא בשלושת הימים האחרונים, נו, נובמבר, מיס לונלי וכאלה.

במאמר מוסגר אני רוצה להביע מחאה על זה שנובמבר לא התחיל אתי, ואם הוא אי פעם יראה את פניו שוב, הייתי רוצה לדעת למה: אני לא שקסית? יש לי ריח רע מהפה? יש לו משהו נגד ערי פיתוח? כי זה פשוט לא יפה, להסתובב ולשלוח מיליוני מכתבי אהבה, בלי שאף אחד מהם לא ינחת בתיבת המייל הערירית שלי.

לא אוסיף ואטחן את נושא "האמינות ברשת לאן", רק אציין שכל תועפות הלעג שאני ממטירה על עצמי אינן נכונות - אני בעצם בלונדינית 180 ס"מ על חזייה DD, והאיקיו שלי הוא 167, פשוט לא רציתי לגרום לכם, קוראיי היקרים, רגשי נחיתות. השטוחה שמצולמת כאן למעלה אינה אני, אלא השכנה השמנמנה, שהסכימה לקחת חלק בהונאה.

וברצינות: כמה פעמים השתעשעתי ברעיון לבדות דמות, זה מצוין, מפתח את הדמיון, מאפשר לי לחרוג מגבולות עצמי ככותבת, ובכלל, נראה לי נחמד להיות מישהו אחר לפעמים, אממה? זה דורש יותר מדי מאמץ. ראשית, כדי לבדות דמות עגולה, שלמה, משכנעת, אני צריכה קודם כל ליצור אותה אצלי בצורה מושלמת: איפה היא למדה, מה ההורים שלה עושים, מה היא אוהבת לאכול, באיזו משחת שיניים היא משתמשת, מה היא מרגישה כלפי המורה מכיתה א' וכאלה, ונו, אני צריכה גם דרך להבטיח שאני זוכרת את כל זה, כדי שלא יהיו זיופים, ואני שואלת, למי יש כוח לזה?

ואז, שאלת השפה. להוריד את כל מאפייני הכתיבה שלי? בלי "שוין", "מונדייה", "נעלבתי, תתנצל!" וכאלה? לתת לה שפה עשירה משלי? דלה יותר? לשנות את הפיסוק? פאק איזה בלגן.

מה גם, שנניח, ולדמות הבדויה יהיו יותר מעריצים מאשר לי (ומעריץ אחד יספיק לגמרי כדי שיהיו לה יותר, לזונה המתחזה), מה יהיה על היהירות שלי? איך אוכל לסבול את זה שאוהבים אותה ולא אותי? ואם, רחמנא לצלן, מישהו ממחזריי יתחיל עם הדמות הבדויה (אני לא הפרעתי לאף אחד להשתעשע במד"ב, נכון? אה? נכון? יופי, תודה), זה לא יהיה לשים מכשול בפני עיוור? וזה לא יכאיב לי סתם? יכאיב.

וכך ירדתי מהרעיון לבדות דמות, לא כי אני מוסרית, אלא כי אני עצלה, פחדנית ויהירה. ועל זה יש לי מילה אחת להגיד: שוין!

-

ועוד מעלילות השאטני:

היום בעודי שוטפת כלים הוא ניגש אלי:

- יש לי אחלה דיל בשבילך! במכרז של ידיעות אחרונות השבוע יהיה תיק בית-ספר של ג'אנספורט

- וואלה?

- וואלה.

- ואתה רוצה לקנות?

- לא, את רוצה לקנות

- אה?

- תקני תיק של ג'אנספורט, ותתני לי את הלואו שלך

- אוקיי, איפה כאן הדיל בשבילי?

- טוב נו, לא ממש בשבילך, אבל אני נורא רוצה את הלואו שלך.

מטורפים כאן כולם, אמרתי כבר?