אני פשוט מרגישה בכיתה ח'.
הכל חוזר.
שהרגשתי מבולבלת, חסרת אונים ויכולת
אם ובלי סיבה.
שפשוט כל השאלות צצות מחדש.
ואז מתחילים להרגיש רע יותר ויותר-
השאלות של: "מה קורה לי", "מה נסגר איתי", "מה איתם- מי הם בכלל",
"מה יהיה איתי",
"מה תפקידי".
ו"מה עם אותו אחד"?
מהמייל של שארון:
לפעמים אנשים נכנסים לתוך חייך לתקופה קצרה, כי הגיע תורך לחלוק, לגדול או ללמוד. הם מביאים אליך ניסיון של שלווה או גורמים לך לצחוק. הם עשויים ללמד אותך משהו שמעולם לא עשית. הם מעניקים לך בדרך כלל כמות בלתי רגילה של שמחה. אבל רק לתקופה קצרה.
אז, זו התשובה?
זה מה שצריך?
לזרום? להרפות?
למה הכל לא יכול להיות פשוט?
למה תמיד יש שאלות?
וגם כן, מעצבן לכתוב פה.
מעצבן לכתוב כאן את הבעיות בידיעה שהמון אנשים קוראים כאן.
ולא, לא איכפת שהאנשים האלו הם רחוקים, לא יידועים.
איכפת שהאנשים כל כך ביקורתיים אליי,
ותמיד יהיה להם מה להגיד
איפה שיר לא בסדר, מה היא עשתה לא טוב.
אבל הם בסדר,
הם בסדר.
תגידו מה שתגידו- צומי.
לא איכפת לי.
אז כן, בתקופה מבולבלת, שתגמר כבר.
אני מרגישה ל-ב-ד עם המחשבות, עם הציפיות.
אולי התשובה מתחת לאף?
שאני תמיד אהיה כאן בשביל האנשים,
שלא יהיו כאן בשבילי.
נ.ב:
"דרך מצויננת לפתוח את החודש."
בכל אופן- דווקא הימים האחרונים -איכשהו- היו מצויינים.
יצאנו בני עייש"יות, רק בנות- אוח, הטוהר שבמילה, הצלטלמנו, התפאדחנו והיה פשוט כייף ומצחיק.
גם אצל נויה. פשוט נחמד.
היום ראיתי את שיר, סופסוף D: היה כייף להכיר מדהימה!
יצאנו, והיה מצחיק, ונחמד ביותר.
לפחות משהו אופטימי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: