הימים האחרונים הם ימי תהייה.
ימים שעוסקים ב"לו רק" ו"אם וייתכן"
ימים מבלבלים.
רק שאלות, שאלות ואם יש מקום לעוד, אז עוד קצת שאלות.
ימים בעלי השראה.
שרוצים פשוט להוציא הכל החוצה,
ואז חושבים על דרך.
ואז יש עוד שאלה.
איזו דרך?!
כל כך התעצבנתי היום בשיעור הריקוד.
אין לי בעיה- שתעיר לי, שתגיד לי לאסוף את עצמי מהבטן, ליישר את האגן ולשמור על 4 נק'.
אבל שלא תגיד לי מול כולן, בקול הגבוה והמתנשא שלה לא להרים עד כדי כך גבוה את הרגל, כי אז הברך מתכופפת, ושאני עובדת על הדברים הנוחים לי, והכי מעצבן, שהיא דוחפת את משפטי ההתחנפות שלה תוך כדי "כי גמישות וחוזק יש לך" כןכן, מה שתגידי, ממש יש.
ואז להטפל ולהעיר. וכשזה מתנהל בצורה הזו, בדרך הזו, באווירה הזו,
זה מוריד לי כל חשק וכל בטחון.
הדברים שאני כל כך מנסה להעלות בתקופה האחרונה.
כי כל מה שהייתי רוצה לפעמים זה להיות שלמה עם עצמי.
ופתאום כפי שכתבתי בפוסט הקודם, אני מרגישה כמו שהייתי מרגישה פעם.
להתמקד רק באיך לברוח מכל המחוייבויות האלה שיש לי.
המחוייבות האלו שאני משלמת עליהם, ואמורה להינות.
לנסות לדחוס הכל בזמן מסויים, ואני גם בנאדם עייף ומתוסבך, שלפעמים רק צריך את השקט והאיפוס היומיים שלו.
רק כמה דק' של שקט ביממה אחת.
מכל הבעיות האלו שיש לי,
השאלות שמטרידות אותי,
הפתרונות שאני מעלה לעצמי,
אני משתדלת שרק ללמוד להם,
שרק לפעול לנכון אחר כך.
משתדלת שאנשים אחרים לא יפגעו מהדברים שאני כבר נפגעתי,
וזו הסיבה שאני נשענת על הפתגם-
"מה ששנוא עלייך, אל תעשה לחברך."
אולי זו הסיבה שאני כל כך אוהבת להדריך ולא יכולה לראות את השבוע שלי עובר בלי השעה וחצי האלו של ה"להיות אימאקטנה בעצמי." כי אני מנסה להחדיר להם מסר, אני מנסה לגרום להם להבין מי הם ומה הם.
אני מנסה לגרום להם רק להיות מודעים לעצמם. לדעת מתי מספיק, מתי צריך להיות רציניים.
להרגיש שאני בעלת השפעה ויכולת.
להרגיש את הכוח ביידים שלי.
לעשות משהו יחודי, שיסמל אותי בתור השיר הזאת שכולם מכירים בתור שיר, הילדה ה-
בסך הכל אני רוצה לעשות משהו.
"ואז חושבים על דרך.
ואז יש עוד שאלה.
איזו דרך?!"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: