"But don't look back in ANGER,i heard her said"

זה פשוט היה מהיר.

הכל.

בשעות והדקות האחרונות.

כל דבר הוא לטובה.

דברים שקורים, הם כי ככה זה נועד להיות, לקרות, להתרחש ולהתבצע.

לא?!

כל כך רוצה לכתוב הכל, לפרוק הכל-

אבל אני לא יכולה.

מעניין למה -_-"

זה היה כואב, ומכאיב,

זה היה מלא תקווה.

חיים פעם אחת בחיים.

צריך לנסות להנות. לא?!

צריך להסתכן, לזרום.

לא לפחד.

וואו המון זמן שלא כתבתי שיר תוך כדי כתיבת פוסט.

אז זה מה שיצא:

לו רק את הפחד יכולתי להביס.

להביט לו עמוק בעיניים

לנופף לו לשלום,

ואז לנסות לאחוז בידי, חזק-

עם היד השנייה, שזקוקה גם כן היא לאחיזה.

לו רק יכולתי להביט בעיני הפחד,

לדעת שאני לידו בלתי מנוצחת.

לדעת כשרע ולי ולעיתים שגם טוב,

הפחד יבוא וינסה לארוב.

לו רק יכולתי לדבר עם הפחד,

להציג את עצמי, בבטחון ובגאווה,

להראות לפחד שאין כמו אהבה-

לו רק יכלתי להוות לעצמי את הפחד,

להיות עצמי ורק להתעמת עם התחושות-

ואט אט להסיר את כל המסכות

הייתי בטוחה שאז הייתי צונחת,

אל עולם הלא נודע,

אל עולם האשליות.

יש לי כמה מלאכים,

יצורים מדהימים שאני מכירה.

לא משנה אם אני עצבנית, מרירה או זקוקה לעזרה.

הם תמיד שם.

גם אם לא הייתי בסדר,

גם אם אני כועסת וגם אם הם בחזרה כועסים.

גם כשאני אוהבת,

וכשהם בחזרה אוהבים.

גם שאני צוחקת והם איתי צוחקים.

בטוב וברע,

בעצב ובנפלא-

המלאכים האלה שלי-

איתי בכל צרה.

אני מניחה שאתם יודעים מי אתם.

אותם אנשים שדיברתם איתי היום-

רובכם- מתחילת הבוקר, ועד לעכשיו, השעות הקטנות.

פעם כתבתי לנטלי משהו יפה בSMS אחרי שהיא עודדה אותי בטירוף-

וזה כל כך מתאים עכשיו,

מדהימים:

"ישנם מלאכים שתמיד איתנו, בלב ובכל מקום- הם עלינו שומרים ואותנו אוהבים,

אותם המלאכים בלי ההילה, הכנפיים וקול הה', הם ממש לידנו- פשוט החברים."

שדרגתי את זה ברמות מטורפות, יחי היצרתיות וגם הכשרון:P

במן בלבול,

הערכה,

תקווה,

ציפייה.

אוהבת, המון.

אני, שמשתדלת להופיע חסרת מסכות,

ולא לגמרי להיות חשופת פנים.