שתיהן הלכו.
הן חלפו אחת על פני השניה כ"כ הרבה פעמים, בלי יותר מידי מילים, כל אחת ומחשבותיה שלה.
כל אחת וענייניה שלה, בלי שאלות ויותר מידי ריגושים.
כל אחת והעיסוקים שלה, כל אחת והמטלות.
פעם היא עברה ברחוב הזה,
פעם השנייה עברה ממול.
ולהיפך.
עד שפעם אחת שהן פגשו אחת את השנייה, הן לא יכלו יותר.
החוסר הסכמה הזה, הניגודים.
הרצון להביע את הדעה, הרצון שלהן, שכל אחד יהיה כמותן,
לאחר סערת הרגשות, התקרבו אחת לשנייה-
והתעמתו.
האופטימיות והפסימיות.
הן, שתיהן, ביחד-
צעקו.
הן צעקו לי-
"תשתלטי על עצמך. מה קורה לך?!"
א': "את חייבת להבין, שגם שקצת קשה, את תמצאי את האור בקצה המנהרה בסופו של דבר-בקרוב."
פ': "תביני כבר שככה זה, והמצב ככה ישאר ויעמוד. הם הולכים ופוחתים לך.."
א': הם לא יפחתו לך, וההם לא ייעלמו לך רק אם תשמרי עליהם, ונכון זה דורש מאמץ, אבל אין דבר העומד בפני הרצון."
פ': "היא אבודה. את לא מבינה?! אין כוחות, אין רצון וגם אין אמונה."
א' :"אמונה יש, רק את זה אל תקחי. הכוחות? באות איתי, עם האופטימיות- והרצון- יש לה בשפע"
אני בהחלט מעדיפה את א'.
תמיד העדפתי אותה, והשתדלתי שלחשוב כמוה.
כל אחד ישלוט במי הוא רוצה שילווה אותו/ה.
רק צריך בהחלט לשקוע בדמוץ המחשבה.
~~~~
"הימים בשבוע הם א' ופ'.
יום אחד שמח, ויום אחד כואב.
הימים בשבוע כמן משהו משתנה,
נע לכיוונים והגבהים השונים,
ככה משתנות הבעות הפנים."
-אוהבת, אולי נאהבת, שיר-
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: