העצבים.
האכזבה.
הגעגוע.
הכל בא כל כך מהר, וחולף כל כך מהר.
אוח גיל ההתבגרות הזה, וכל מה שהוא מביא איתו.
לפעמים הייתי רק רוצה שזה ייגמר.
שזה יחלוף.
הדברים שאני מביאה על עצמי.
הצפייה והאכזבה מהאנשים.
כמו זבובים שמתים.
הגעגוע.
התהפכויות.
אני מפחדת. הלימודים בבום החזק הזה שנחתו עליי. המבחן אתמול בהסטוריה והיום באומנות.
החפירות באומנות, והשורה וחצי בהסטוריה.
-כוסעאמקערס-
במקרה של הומור הייתי כותבת "כושיליראבק."
יום שישי מבחן במתמטיקה.
-למות-
אני צריכה ללמוד היטב.
הלחץ הזה.
מחר יש לי שיעור קלידים מ5וחצי-7. (השיעור של השבוע +השלמה של שבוע שעבר)
ויש לי ריקוד מרבע ל8 עד 10.
עכשיו אני גם צריכה לדחוף מתמטיקה.
שבוע הבא יש לי מבחן בלשון ואנגלית.
לדחוף ת'ראש בתחת.
הלוואי שהיו 30 שעות ביממה, ועשרה ימים בשבוע.
אולי גם זה לא היה מספיק לי.
והנה, מה אני עושה עכשיו?
-מקטרת-
הלחץ הזה.
אני פשוט לחוצה, אני מפחדת, והחוסר בטחון הזה לגבי המבחנים הורג אותי.
אני מגישה מבחן כלכך מפוחדת וחסרת מודעות לתוצאה, ומצפה ל70 הזה. כ"כ לא טוב.
אני כ"כ לחוצה.
וכל תכונות האופי האלו, הבכייניות והקוטריות שלי, כל כך נוגדות את ההתנהלות היומיומית שלי.
רק שיעבור כבר.
שיעברו חודשיים, לשקט. בבקשה.
מעבר לזה, יש כמה דברים שמפריעים על הלב.
אבל עדיין, יש את הצד האופטימי- לא? (:
אני גאה בעצמי- המורה לקלידים אומרת שאני מתקדמת ממש טוב ומהיר, ולמדתי ב-ע-צ-מ-י 4 אקורדים לבד. (לא שזה קשה ללמוד, אבל הביצוע בקלידים זה הרבה יותר קשה משחשבתי).
השיר שלמדתי הוא "בואי" של עידן רייכל ויש בו שישה אקורדים ששניים מתוכם למדתי כבר.
בחוג. חזרתי לרקוד עם כל העוצמה והרגש.
עם האמונה שהריקוד הוא אך ורק בשביל עצמי.
אני מרגישה התקדמות.
אני מרגישה שאני עושה מה שאני אוהבת.
וזה טוב, ומחמם את הלב.
הפינה האישית הזו שלי, שלא יעבירו עליי ביקורת.
ההתנתקות הפרטית הזו שלי.
ההתבטאות שלי.
האהבה שלי.
לילה טוב.
אוהבת, אולי נאהבת, שיר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: