יום המשפחה קרב ובא.
בהחלט התחלתי להרגיש יותר את המשפחה היפה שלי.
לאחרונה אני בקשר כ"כ טוב איתם.
אני מתגעגעת אליהם וכל כך רוצה שהם- כולם- אבא, מורן, עידן ואדם יגורו איתי באותו הבית ויראו את תהליך ההתבגרות הזה,
את השינוי, הקושי.
שידעו, יעזרו, יחבקו, ויהיו המשפחה שרק הם יודעים להיות.
המשפחה שלי.
אחי מורן חוזר היום בלילה מהודו, אני כלכך מחכה לראות אותו,
וכשאני כותבת את זה יש לי קצת דמעות בעינים, אחרי הימים האחרונים, הסטואציות האחרונות והחיוכים המזיופים.
הוא הבנאדם שאני מתקשרת אליו ופורקת הכל.
הוא יודע עליי כ"כ הרבה.
ואבא שלי, שתמיד כל כך תומך בי ומחזק אותי מרחוק, שיודע על ההחלטות שלי, הפעילות שלי, שיודע להעריך את מי שאני.
העצמאות שהוא נותן לי.
ואימא, שכבר הריבים והוויכוחיים הסתמיים פסקו. שאני יודעת שהיא עושה הכל בשבילי, שיהיה לי טוב. נותנת את כל מה שהיא יכולה בשביל להיות כאן בשבילי.
הם פשוט סובבים אותי ועוטפים אותי בנשיקות.
וברגעים האלה שקצת רע,
שאני לוקחת הכל על עצמי,
את העצבים.
כאילו בא לי שכולם יעלמו ואני אשאר בבית עם המשפחה. משהו שלא יכול להשתנות ולא יכול להיות טוב או רע.
כלכך עטופה באנשים, ולפעמים מרגישה כל כך לבד.
ואני יודעת טוב מאוד, כפי שאני אומרת לאנשים שזו תקופה, שזה גיל ההתבגרות- ולא זה לא קיטשי, כי כל אחד עובר את הקשיים שלו.
יש לי תחושה שמשהו טוב הולך לקרות בקרוב.
שזה רק יגיע כבר.
אני צריכה הקלה, פריקה.
אני- עם כל הלחצים שלי בזמן, הלחצים שלי עם עצמי, ההתמודדיות שלי עם עצמי, עם הסביבה.
אני לא מקטרת, לאחרונה אני בכלל לא מקטרת.
התחלתי לראות את הדברים בפרופורציות.
אני מתחילה יותר לשקול מעשים.
אני משתדלת להפסיק להתנגח עם עצמי ולנסות להבין לבד מה באמת טוב בשבילי.
אני לא אוהבת להרגיש שאני פוגעת באנשים, בדיוק באותה המידה שאני לא אוהבת להפגע.
אני צריכה את החיבוק הזה, השקט והשלווה שיחזירו את הימים של התמימות, של חוסר השיפוטיות,
והתקווה.
חוץ מזה-
היום היה לי שיעור כפול בקלידים.
אני כ"כ גאה בעצמי- היא גם תומכת ומפרגנת, ואני מרגישה את ההתקדמות הזו.
אני כ"כ אשמח שבקרוב אוכל להלחין את השירים שלי.
לאחרונה שוב חזרה לי המוזה :)
וכל כך כייף לקרוא את השירים של פעם וגם של היום. (השירים הנורמאליים של פעם ><)
קיבלתי 95 בלשון, וגם בתנ"ך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: