אולי זה קצת פתטי לכתוב פוסט בהשראת סרט.
שישי הזה לא יצאתי. הייתי חייבת לעצמי את החופש הזה אחרי ארבעה ימי שישי רצופים מלאי "אקשן" וכייף.
נשארתי עם המשפחה. בתכנון ללמוד ולנוח.
אז הם אמרו לי שהם בדקו בערוץ הסרטים של HD
ויש לב אמיץ, שאני אוהב מאוד את הסרט הזה.
אני לא יודעת איך להעביר את המחשבות שלי על דף,
אבל בכל רגע שעלו בי המחשבות, שזלגו הדמעות, וההזדהות הזו..
המנהיגים ההסטוריים האלה (לא חסרים סרטים שממחישים את המלחמות הידועות של ההסטוריה),
הלוחמה למען חירות, שוויון, זכויות, אהבה.
ולא לוחמה למען כבוד, כסף.
הגיבורים האלה.
אני פשוט יושבת ונזכרת בכל מה שלמדתי, בכל מה שראיתי ובכל מה שאני יודעת, וזה רק מחזק את זה יותר.
אמנם היום אנחנו רואים סרטים שעוסקים בהסטוריה, וקוראים להן הבסיס להכל.
אנחנו לומדים על כל השינויים, המהפכות, המלחמות ועל איך שזה השפיע.
אבל בעוד כמה שנים, שהימים האלה יחשבו הסטוריה, הכל יהיה אותו הדבר.
הימים האלה יחשבו לקריטיים, והמלחמות תמיד תמשכנה.
הכל מבוסס על כוח, שליטה, כסף.
החוסר שלום הזה, הפחד לצאת מהבית.
הפחד להיות מישהו עם דעות,
הפחד להיות יהודי.
חוסר ההבנה הזה.
מכאיב לי, המון.
בכל ההסטוריה, בכל העולם, ולנו כעם.
לדעת שיש לנו מדינה בקושי שישים שנה. שבשביל לקבל אותה עברנו דברים קשים לאורך כל ההסטוריה, שבשביל להקים ולהצליח בה עבדנו כ"כ קשה פעם. וזה לא בסדר, זה עדיין "לא שלנו".
ואנחנו, בעצמינו, במו ידיני, אחרי הכל, הורסים את זה, לא מעריכים את זה.
וזה פשוט כואב לדעת שעל הכוח, השלטון והעוצמה הכל מבוסס.
ואולי זה תמים מידי לומר שמה שבאמת צריך זה שוויון ואהבה.
אנחנו בנינו לעצמנו את העולם הזה,
עולם שקרוב להרס.
והדמעות עכשיו פשוט מציפות לי את העיינים, ואני מרגישה כל כך מוזר לכתוב כאן בבלוג על משהו כזה,
שבדרך כלל אני יודעת לקטר על כמה שאצלי הדברים משתבשים, או בחברה הקרובה.
כן, כתבה את זה עוד סתם ילדה שטרם מלאו לה 16 שנים.
הייתי חייבת להוציא מה שהרגתי, בין אם זה נכתב בצורה ברורה, ובין אם זה מסורבל וחסר מסר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: