אני יושבת בחדר הזה, והוא חנוק מהמזגן.
אני עייפה ומוטשת כבר, ואין לי כח לחפש את השאלות והתשובות כבר, כאילו זמנן כבר עבר.
אין לי טיפת חיוך על השפתיים, העיינים שלי שורפות בלי סיבה.
אני מרגישה כאילו משהו בתוכי נלקח.
כאילו משהו חסר.
אולי אפילו משהו שלא היה שמה.
מן דחף שהכל יהיה רגוע ושקט.
אני יודעת שאני ממש נוגדת את עצמי לפעמים.
ואני מרגישה כאילו אני לא מעבירה את המסרים שלי באמת.
שישנם האנשים שמכירים את שיר שיותר מידי רגישה ואיכפתית,
ואלו ששומעים אותי מסתלבטת, לוקחת הכל באיזי, שטותניקית.
ואני גם זאת וגם זאת. וזה קיצוני ומוזר מאוד במקרים שלי- כאילו משהו התשבש.
אני לא אוהבת שאני לא מעבירה את הדברים כפי שהם.
כפי שאני לא אוהבת שמעבירים לי מסרים שונים.
הלחץ אמור לרדת.
אני צריכה את זה.
אני מתמוטטת.
הגעתי למצב הזה שפשוט לא איכפת לי כמה אני אקבל במבחנים, פשוט עשיתי אותם- ואני אקבל אותם וזהו.
כןכן- בולשיט. אחרכך אני אהיה מבואסת בטירוף.
העניין הוא, שאני לא עצובה, ואני לא מדוכאת כפי שזה נראה בפוסטים.
אני עדיין מחייכת, צוחקת ועושה את השטויות האלה, נהנת, מחבקת. וזה לא שיש משהו שאני מזייפת.
עם זאת, אני הרבה מהזמן עייפה, אני מרגישה שהעיינים שלי כבדות, והן תיכף נעצמות.
אני צריכה שמשהו יעיר אותי.
הרפתקאה חדשה.
אני צריכה לשבור את השגרה הזאת.
אתם לאט לאט נעלמים לי.
אולי זה בגללי.
ואין לי את הכוחות להציל את מה שהיה, או מה שהיה אמור להיות.
אין לי את הכוחות לנסות להוכיח את עצמי.
ואין לי את הכוחות, להשקיע בדבירם שאולי אפילו לא קיימים.
התמודדויות?!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: